סרן משה מוסה וורטמן ז"ל

(מתוך מכתבו של משה, כשהחליט לחתום על תשעה חודשי שירות נוספים)
...אני עדיין מתלבט בבעיית החתימה, ורגעים אלה אינם מסייעים כלל ועיקר לקביעת מסקנה מוגמרת ומגובשת. למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני מוצא עצמי כה בלתי החלטי. בעבר, כשצריך הייתי להתמודד עם בעיות, כאזרח או כקצין, הייתי מגיע, במהירות יחסית, לאומדן נכון של גדלים ומשימות ומחליט ללא התלבטויות מיוחדות. וכשעמדתי בפני משימה ונוכחתי בחשיבותה - ידעתי להחליט ולבצע. הפעם קשים ההיסוסים. הפעם, כפי שחששתי, הגיע המצב לידי קיטוב. בקצה האחד מופיעה איריס וכל הדברים שאני אוהב ומתגעגע אליהם; ובקצה השני - החובה, הצורך, ההכרה. לא פעם, כשאני יושב במוצב הבודד ונטל האחריות העצומה על כתפי, נודדות המחשבות אל עבר ניות 2, מטפסות במעלה המדרגות עטורות הקיסוס, אל עבר הפרוזדור הארוך - ואל חדרי. המבט חולף על פני מדף הספרים שאהבתי וזנחתי, העיניים מלטפות את צוואר הגיטרה שכה הרביתי לפרוט עליה, נודדות אל מחבט הטניס הרובץ לו כמיותם, ממשיכות אל מכשירי האלקטרוניקה ואל שפע האביזרים ו"האמצאות", אל מעיל הרחצה האדום המתחבא לו מאחורי הדלת - אל כל מה שהיה פעם עולמו של משה. עכשיו אני "מוסה". זה הכל.
לפעמים אני מוצא עצמי מיצר כי בצבא, על אף כל הדברים שאני חב לו (למי היה מזדמן בחייו האזרחיים לשוט, לצלול, לצנוח, לטוס, לירות, לטייל, להכיר!), אבדתי כמה מן התכונות שהייתי רוצה כי תלוונה אותי. נדמה לי כי אבדתי הרבה מן הרגישות, מן החוש ליופי, שפעם ידעתי. יש בי מצבור של עייפות, של עול כבד ואפרוריות, אך מצד שני אני יודע כי כדי שגם אני וגם כל היקרים לי יזכו לחיות את החיים שהם רוצים בהם, חייב אני להישאר במקום שבו אני נמצא, ולתרום את מה שאני מסוגל לתרום למקום הזה ולארץ הזאת. אלה הם שני קטבים ואין לגשר עליהם. זוהי האמת הפשוטה.


23.11.73
אמא ואבא היקרים,
כמעט כל מכתב שלי אליכם אני מתחיל בהתנצלות בנוסח "סליחה על שלא כתבתי...". אבל באמת, הזמן חומק מתחת לידיים. בשבועיים האחרונים התאמנו באינטנסיביות רבה. הייתי טרוד מעל לראשי בתכנון האימונים, בתיאום עם מחלקות אחרות ובביצוע האימונים עצמם. וכשאני בא לערוך לעצמי סיכום, הרי שאם בתחילת האימון היו לי חיילים, עכשיו מצויה תחת ידי - מחלקה. יש עדיין מקום לשיפור ולליטוש, אך המסגרת והרמה כבר עוצבו. זהו גמול עצום למאמץ שאתה משקיע. אני מקווה שהמרץ עימו נכנסתי לתפקיד לא יפוג ושהשיגרה לא תדכא אותי. נוסף לאימונים הרגילים השתדלתי להוסיף מעט הסברים בנושא ידיעת הארץ, ועל קצה המזלג גם היסטוריה, ביחוד לגבי האיזור שבו התאמנו. כך אני מתכנן לעשות גם בשאר האיזורים שבהם נשהה. לדעתי ההכרה והאהבה של החייל את אדמתו חשובים לא פחות מיכולתו המקצועית. הדבר חשוב במיוחד לגבי חבר'ה, בני עדות נחשלות, שערכים כמו אהבת הארץ ואחריות לגבי הכלל לא טופחו בהם, ושעצם הרגשת הקיפוח המלווה אותם מעוררת אצלם את השאלה המתמדת: "מה נתנה לי המדינה?" ולא "מה יכול אני לתת לה?" אני מקווה, שכאשר אגמור "לרוץ" עם המחלקה, לא ישאל אותי שום חייל שאלה שהם רגילים לשאול אותי היום: "אז מה כבר נתנה לי המדינה?" הייתי רוצה כי יאמינו כמוני, שאם כולנו נשקיע כל אחד את מיטבו במאמץ המשותף, נוכל כולנו לחיות במקום נפלא, שיושב בו עם נפלא.
רק עכשיו יכול אני להעריך, עד כמה היתה הבחירה שלי לחזור לחטיבה - מוצלחת. למרות התנאים הקשים - הקור, השינה באוהל, האוכל הגרוע - אני מרגיש מצויין ועובר עכשיו את אחד השלבים המעניינים בצבא. ויותר ממה שאני נותן לחיילי - אני מקבל מהם. כמו שנאמר: "הרבה למדתי ממורי - אך מחיילי יותר מכולם". אני יודע את מיגבלותיהם. אני יודע גם להעריך נכונה את יכולתם והכוחות הצפונים בהם. תן בהם אמון, הוכח להם שאתה מבין אותם ומכבד אותם על המאמץ שהם משקיעים, הראה להם שהם יכולים לשפר את תדמיתם ואת כושרם, ומעל לכל הייה להם מופת אישי, בדברים שאתה תובע מהם, ותיווכח שעמלך נושא פרי.
הרשיתי לעצמי להביע מהרהורי הלב משום שאולי צפויים אנו לחידוש האש, ואם זו תבוא, רציתי שתדעו באיזו הרגשה אני יוצא ומה אני חש לגבי נושאים אלה.
מה חדש בבית? השתדלו לעדכן אותי עוד לפני "היציאה" הבאה.
שלכם
משה


1974
אמא ויפעתי היקרות,
שמש של שבת זרחה עלינו לפני כשעתיים (את הזריחה הפסדתי הפעם, הפסד ברוך!). אני נתון עדיין בתוך שק השינה, כ"חמט בנרתיקו" - נוסח ביאליק, ומשתדל למצוא תנוחה מתאימה שתאפשר לי להתפרקד בחמימות בתוך השק, וגם לכתוב אליכן ולומר לכן שאני מהרהר בכן.
למען האמת, מצב-הרוח די שפוף לנוכח העליה הצפויה לקו, לפרק-זמן של חמישה חודשים. "קו" אינו תענוג גדול גם בימים כתיקנם, ובתקופה מתוחה זו על אחת כמה וכמה. אחרי שטועמים טעם של אימונים במקום עורפי, במשך שלושה שבועות, ללא חשש מתמיד מפני שריקה יבבנית המסתיימת בנפץ - המחשבה על המחכה לנו אינה מרנינה. המוראל בשלב זה אינו גבוה, אם לנקוט לשון המעטה.
אמא, אחת הסיבות למצבי הרוח שלי בבית הינה העובדה שבצבא אני חייב לשחק את "האדם הצוחק", וכאשר קשה ולוחץ - צריך לומר "יהיה בסדר", לטפוח על השכם ולומר מלת-עידוד, גם כשאני עצמי אינני משוכנע כלל שאכן "יהיה בסדר". אתה תמיד בתפקיד ותמיד מוקף אנשים. לא רק שאינך יכול לשאת את ראשך לשמיים, אלא אף להביט אל ליבך פנימה ולהרהר - לא ניתן לך. אני מתגעגע לרגעים ספורים שיהיו כולם שלי, שאוכל להתיחד עם הדברים האהובים עלי, שאוכל להרשות לי את "המותרות" של הרהורי עצב וכיסופים. יש ומתמרד בי משהו. הראש המורם תמיד - כבד על כתפי. וכשאני בא הביתה, העולם האחר, ההופך לזר - טופח על פני.
אמא, בסך הכל המצב לא-כל-כך שחור. זוהי תקופה שצריך לעבור אותה ולעשות בה את המוטל עליך. החיים כולם עוד לפנינו. כאשר תסתיים השנה הנוכחית הייתי רוצה לעשות דברים רבים, וכמה אדע אז להעריך כל רגע.
אני מקווה שבבית הכל בסדר ולא קשה לך עם יפעתי. מה כותב אבא?
ביום חמישי אגיע לירושלים לחופשה בת ארבעה ימים. ועד אז - שלום.
שלכן
משה

(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)