זכרתי רק אחת:
שתיקתך הרועמת!
בגדיך והופעתך הנאה.
עצמתי עיני:
אותן לחישות רפות -
בלוותך נערתך בחצות.
עצמתי שוב עיני:
נוצצות, כנפיים מוכספות
מעל דש חולצתך ומבקשות לעוף...
כאילו עפות הן ומשנות כיוון
דאיה מדי פעם.
כאילו, שומעות את שריקתך הצורמת.
מה קשה המחשבה!
האמנם?
אותו מדבר אכזר,
שמראותיו ירק עופרת חמה.
והלילה פרם חולצה של חקי.
ובתוך מעטפה תחויה על צואר מצה:
קמיע, כבד על צוואר.
והדיסקית, כאילו דוברת אליו:
השם, ציון ענקי, מספר אישי2713871,
אותם אלו שנשארו בחיים, התועים:
צדים על כל דרך - הד קולם הצוחק.
עם ליל תבוא, תתגנב בחרכי הזכרון.
לעיתים, נדמה שחזרת, עם התד'ל על
הגב והעוזי בצד.
אולם, בעורף תקועות עינינו.
בליבנו כוסס המק -
המשום כך?
מרדכי