אלבום תמונות
הזכרונות..., הם עולים ופורצים בשצף בגלי הים ההומים, כמעיין המתגבר שאין לו מעצור...., כאילו כל הסכרים נפלו והתמוטטו ברגע שלקחתי את העט בידי כדי לכתוב על אברהם ז"ל. כל אותם חדשים שעברו מנפילתו לא חדרה בי ההכרה שאברהם איננו. לא יכולתי להשלים מבחינה נפשית שיותר לא נתראה, ושיותר לא אראה את בת צחוקו השפוכה על פניו ושהטלפון הפנימי שהתקנו בין בתינו הסמוכים מחדרי לחדרו ישאר מיותם. השאלה העומדת כעת לפני, היא לא מה לכתוב , אלא מה לא לכתוב? האם בכלל אפשר לקפל פרק חיים שלם בתוך כמה שורות עלובות? האספר על החוויות שעברו עלינו בבית הספר? הרי רבים הם ויקצר המצע מהשתרע או שמא על מעשי השובבות שעשינו יחד כדרך הנערים, או על הטיולים שערכנו תוך תכנון משותף? גדלנו זה עם זה מגיל ילדות וחיינו היו משולבים, יחד למדנו ויחד התכוננו לבחינות. גם לאחר גמר לימודינו בבית הספר התיכון רקמנו תכניות לעתיד. רצינו בגמר השירות ללמוד לימודים אקדמאים באותה אוניברסיטה ובאותה פקולטה. אך החלום נקטע באיבו, אברהם איננו ושוב לא ילמד יותר.
אם אומר שהיינו כאחים הרי אחטא לאמת. כי אין אחד שחי כך עם אחיו. בעיני רוחי אני רואה את אברהם מסתער קדימה מול אש התופת, כשנגד עיניו הרצון למלא בצורה היעילה ביותר את המשימה שהוטלה עליו ואם יהיה צורך להקריב לשם כך את חייו - יקריב. לא כ"פייטר" המעוניין לעשות רושם על ה"חברה" אלא מתוך צניעות ותום. כזה היה אברהם. תמיד עומד לימין חבר הזקוק לעזרה במסירות ללא גבול.
אליהו יגר