כך שרה לו אחותו:
...במותך קמלו הפרחים, אך בחיים ממשיכות מנגינות מקסימות... אתה אחי יקירי לא תזכה עוד לראותם, להתרפק עליהם...
"יש לי מכתבים שכתב לי שעתיים לפני שיצא למלחמה", מספרת אמו תקווה. "הוא כתב לי: אמא תחזיקי אצבעות... את צריכה להיות חזקה אמא...כאילו ידע מה עומד להתרחש. הוא נלחם לאורך כל המלחמה הקשה ויומיים לפני הפסקת האש נפל בחרמון, העמיס חבר פצוע על כתפו כדי להוציאו משם ובעצמו נפגע..."
אילנה שהיתה אז חברתו, כותבת:
אין בכוחן של מילים לתאר את רחשי לבי. אך כתיבתי חתן פורקן מה ואולי גם כמה קוים לדמותו. הכרתיו כשהיינו בחברה אחת ואט אט התהדקו הקשרים. גילוי לב, פשטות, צניעות, אהבת החברים, עזרה הדדית - כל אלה היו חבויים בבני. עוד לא התחשל לחיים. טרם הכיר את הטוב והרע שבהם - ונפל. זו המציאות. הוא איננו... בגלל מציאות זו חייבים אנו להמשיך את חיינו.
אילנה.
ואחי שותק
...אחי חוזר מן השדה בבגד אפור.
ואני חששתי, שמא חלומי יתבדה.
והתחלתי מיד את פצעיו לספור, ואחי שותק.
אחר חיטטתי בכיס הסגין
ומצאתי איספלנית שיבש כתמה.
ובגלויה שחוקה את שמה
תחת ציור של פרגים -
ואחי שותק.
אז התרתי את הצרור
והוצאתי את חפציו זה אחר זה.
הידד אחי, אחי הגיבור!
הנה מצאתי אותותיך.
הידד אחי, אחי הגיבור!
אושר וגאווה לשמך.
ואחי שותק, אחי שותק
ודמו מן האדמה זועק...
אחיך שלא ישכח אותך לעד
הרצל