אהבתיך, בני דני, יען כי אהבת לעזור לזולת; לא רק לאבא ולאמא, לאה ולאחות - אלא גם לחבר, לרע ולמכר.
כשהיית ילד בן שבע-שמונה ועודך משחק עם ילדי השכונה, ביקשה ממך שכנה חולה להביא לה משהו מהצרכנייה. לא סירבת, ויתרת על תענוג המשחק עם הילדים ומילאת את משאלתה. וכך עזרת לעתים קרובות לכל מי שביקש את עזרתך.
כשהיית בן עשר, ואמא נפלה למשכב - לקחת על עצמך את עיקר עבודות-הבית. היית עושה את מלאכתך ברצון ובשקידה, בנכונות ובסדר מופתי - ממש כפי שאמא אהבה. עזרתך ניתנה תמיד מעומק הלב ותמיד הרגעת את אמא: "אל תדאגי, אמא"...
"אל תדאגי" - -
את המילים הללו לא נשמע ממך יותר.
כשגדלת ועברת את בר-המצווה, ראית חובה לעצמך לעזור לאבא בפרנסת הבית. לא היססת הרבה ויצאת לעבוד ולקחת חלק בעול הדאגה למחיה. היו לך ידיים חרוצות. כל מה שנטלת לידיך, ביצעת בהצלחה. וכשגמרת את הקורס לליטוש-יהלומים, רבה היתה גאוותנו עליך: כי ידיך הזריזות ותפיסתך המהירה הקנו לך שם טוב בין האנשים שעמם עבדת.
צנוע היית ועניו. לא היו לך דרישות מיוחדות. הסתפקת במועט ולעתים אף החזרת את שניתן לך. תמיד גאים היינו בך, על טוב-לבך ועל מידת-יושרך.
בערבים בילית את עתותיך בתנועת "הנוער העובד". אהבת לחיות חיי חברה תוססים. מסור היית לחבריך ויעצת להם בכל הבעיות בהן נתקלו, ומדריכי התנועה העריצוך על זאת. חשבת ללכת לקיבוץ, במסגרת הנח"ל, אך הגיע מועד שירותך הצבאי ולא יכולת לחכות למועד גיוסם של חבריך ולהיות עמם ביחד, בצוותא חדא. נפרדת, איפוא, מחבריך והתגייסת לצבא.
עם התחלת השירות היית נער רך וחלש, אך מקץ שלושה חודשים בגרת לפתע, חושלת ונעשית חסון ושרירי, חייל ככל החיילים. תמיד היית שמח ומרוצה ולא התאוננת על שום קושי, ותמיד עזרת לכל מי שנצרך לעזרתך ונזקק לה. אף בתחום הנהיגה התבלטו תכונותיך: הנעימות והאדיבות. ואכן, קיבלת את אות הנהג האדיב על עזרתך לנהגים שנתקעו אי-שם בדרכים.
מפאת המרחק מבסיסך שבצפון-הארץ עד הבית, היית אורח קבוע אצל סבתא, בחיפה. תמיד עזרת לה, בידרת את דעתה והוצאת אותה משיעמום ובדידות. גם את הדודה עליזה מחיפה, אותה ביקרת תמיד, ראית בעמלה ובעיסוקה הרב בגידול ילדיה הקטנים. חשת בקשייה וערב אחד אף הצעת לה כי תלך עם בעלה לחזות בסרט כלשהו וכי אתה תתנדב לשמור על ילדיה. ואתה חייל, חייל בחופשה קצרצרה...
בחורף, ביום-סגריר קר וזעום-שמיים, בהיותך בחופשת-שבת בבית, הלכת לבקר את סבא וסבתא שבחולון, וכה נחרדת בראותך זוג זקנים מרעידים מקור, מכוסים בכמה שמיכות דלות ודקות, כשתנור-החימום שבביתם מקולקל - ולא נתנך לבך לעזבם מבלי לתקן את התנור ואך לאחר שהוטב והוחם להם, הרשית לעצמך להיפרד מהם לשלום ולשוב הביתה.
אכן, תמיד היה לבך רך וחנון. לא יכולת לראות אדם בצרה מבלי שתיגש ותעזור לו.
גם בערב בו פקדך האסון המחריד, נכנסת למגוריו של חבר, חייל כמותך, במחנה - על מנת לעזור לו בעבודתו. אך הגורל המר לא חס על עלומיך. ואתה אז במלוא מרצך, במלוא פריחתך, כולך הבטחה לחיים בעתיד, בשיא רעננותך וחדות-חייך. רק יומיים לפני-כן היית בבית, בחופשה, לאחר עלייתך בדרגה. קשה להאמין שאינך עוד בחיים, שלא תוסיף עוד לצלצל הביתה, להרגיע את אמא לבל תדאג. לא נוכל יותר לחבקך, ללטפך, לחוש ולראות את פניך העדינים, שופעי טוב-הלב.
אהוב היית על בני משפחתך, חביב על חבריך ואהוד על מפקדיך.
אהבתיך, בני דני...
יהי זכרך ברוך, כשם שברוכים היו חייך הקצרים.
אבא