להוריה של מאירה היה קיוסק ברחוב הרצל, פינת רחוב יעקב, ברחובות. בסמטה מעבר לקיוסק הייתה לשכת עבודה, אליה הגיעו כל העולים החדשים מרומניה. לאחר העיסוק בלשכה, היו מתרכזים ליד הקיוסק, קונים סודה או גזוז של אותם ימים. כך הכירה מאירה את אברהם ז"ל.
כמה ערבים עמד אברהם והביט במאירה, תוך כדי קניית כוס גזוז. כאשר ראה שהיא מסיימת את עבודתה בשעה קבועה, הציע ללוות אותה על אופניו הביתה. מאירה הייתה בגיל 15 שנים לערך. הם החלו להיפגש. היו עומדים ליד ביתה ומשוחחים. היו מטיילים ליד גן העיר, במרכז המושבה רחובות, דבר שהיה מאוד מקובל באותם ימים.
בשבת היו יוצאים לטייל ב"גבעת האהבה", כאשר היו מצטרפים אליהם מאיר מנדלביץ' ואחותו רבקה.
כמו כן היו יוצאים אברהם ומאירה לטיולי אופניים. באחד מן המקרים, כמה זוגות חברים רכבו על אופניים לכיוון נס-ציונה, ובדרכם התעקמו האופניים ומאירה ואברהם נפלו. חוויה ששעשעה את אברהם ומאירה, ואפילו היום חושבת על זאת מאירה בגעגוע ובכאב.
היה בחור בשעריים שהשכיר לבחורים אופנוע, תמורת כסף, זוכרת מאירה. באחת השבתות השכיר אברהם את האופנוע, לרבע שעה, והרכיב את מאירה במושב שמאחוריו - עד אושיות של היום. תוך כדי נסיעה מאירה נפלה ונחבלה בברך. עקב זאת פסקו נסיעות אלו.
למאיר היה פטפון ותקליטים והחבורה הייתה מתכנסת לשמוע מוסיקה ולרקוד. בדרך-כלל בערבי שבתות. במוצאי שבת הייתה מאירה יוצאת עם אברהם לסרט, באולם "בית הפועלים" או "בית העם", אלו היו בילויים צנועים, כדרך אותם ימים של ראשית המדינה.
בבית קפה ויינריב היו נערכים ערבי ריקודים. כל החבורה הייתה נוהגת להיפגש שם ולרקוד. גם מסיבות ערב פורים התקיימו בבית הקפה, ומאירה מספרת על האווירה היפה ששררה באותם אירועים וכמה נהנו לשהות יחדיו. האהבה פרחה בין מאירה ואברהם והקשר התהדק מאוד. כמו כן אהבתו הגדולה לארץ ישראל הייתה מודגשת בפני כולם. הוא כל כך היה מאושר שמשפחתו, אשר ניצלה מהשואה, עלתה לארץ ולא למדינה אחרת.
למחייתו ולפרנסת משפחתו עבד אברהם ב"סולל בונה", למרות גילו הצעיר, כ-15 שנים, קיבלוהו- משום ששיקר והעלה את גילו ל-18. הוא היה חרוץ מאוד, כבר ב-6 בבוקר היה יוצא לעבודה, בלי תלונות, כי היה המפרנס היחידי. כל זאת סיפר למאירה, בגאווה לא קטנה.
במאי 1950 התגייס אברהם לצה"ל לחיל רגלים בחטיבת גולני.
למאירה סיפר על מסלולי האימונים שנערכו אם זה בנגב, או בדרך לאילת. אברהם התלהב מהטבע ומהנופים שפגש, תוך כדי אימונים. היה מספר על צמחים, ציפורים שצייצו גם בלילה, דבר שבעיר הוא לא הכיר. היופי הפראי של הטבע הפעים אותו.
כשהגיע לצפון באימוניו, התלהב אף יותר, אם מהצמחייה הירוקה ומהמים הזורמים, ואם מהנחלים ומהרוגע ששרר, לעומת שממת הנגב וחולותיו- שיופיים היה שונה. בחופשותיו מן הצבא היה נפגש עם מאירה ומספר את קורותיו, וכן היו נפגשים עם מאיר מנדלביץ', החבר האהוב.
ערב יום העצמאות היה חוויה מיוחדת. באמצע רחוב הרצל ברחובות, היו נפגשים מאירה ואברהם באהבה גדולה, רוקדים ריקודי עם וריקודים סלוניים, הייתה זו עבורם אווירת חג אמיתי. באהבתם הגדולה, השהייה יחדיו- סיפקה אותם ומילאה אותם באושר רב.
לפי סיפורה של מאירה, אברהם היה עלם חמודות ויפה תואר. בחור חרוץ וחבר נהדר לכולם. אף פעם לא הביע התנגדות לשום דבר. היה נעים לשהות בחברתו, ועזר לכולם מכל הלב. כאשר החלה מאירה ללמוד בסמינר לתפירה בתל-אביב, היה אברהם מלווה אותה בנסיעה באוטובוס, ואחר-כך היה חוזר לבסיס.
ביום נפילתו של אברהם, הייתה מאירה בדרכה לסמינר. ברדיו של האוטובוס שמעה את החדשות, בהם סופר על הפעולה בצפון, וכי חיילים רבים נפלו. מאירה לא יכלה לסיים את יום הלימודים וחזרה הביתה בלב כבד ובהרגשה רעה, כי דבר נורא קרה.
כאשר הגיעה הביתה, נכנסה שכנתה וסיפרה כי מתהלכת שמועה ברחובות על נפילתו של אברהם, עם חברו יצחק משקה. אמה של מאירה היסתה אותה וגערה בה שלא תפיץ סיפורי שווא. אך השכנה התעקשה כי זו היא האמת והנורא מכל קרה.
מאירה חשה כי עולמה חרב עליה. הלם וכאב גדול שררו בביתה. לא יכלה להשלים שהחבר האהוב נהרג, ולא ישוב עוד לעולם. ההתמודדות הייתה קשה מנשוא.
9 חודשים לאחר נפילתו וקבורתו הארעית בעפולה, נערכה לאברהם הלוויה, בה נקבר בחלקה הצבאית ברחובות. היה זה כחלום רע עבור מאירה. זמן רב עבר, אם בכלל, עד שמאירה התאוששה מנפילתו של אברהם, הייתה זו עבורה אבידה של אהוב, חבר ורע מאין כמותו.
עד היום, מידי שנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל עולה מאירה לבית העלמין הצבאי ומניחה פרח על קברו של אברהם ז"ל.