אני ואברהם, חברי הקרוב בלב ובנפש, הכרנו ברחובות בהיותי כבן 16 שנים. גם אני הגעתי עם משפחתי מאירופה, בשנת 1935, כמשפחה שנותרה לפליטה מהשואה הנוראה.
משפחתי, משפחת מנדלביץ' הייתה משוכנת בתוך פרדס, ליד תחנת הקמח של מר אהרונוביץ בשעריים, כדי להתקלח הייתה צריכה המשפחה לחצות את הכביש, אל משפחה תימנית, משפחת גמליאל, פעם בשבוע היו מתרחצים ומתנקים בתוך פינה קטנה אצל משפחת גמליאל. ואם היו חסרים מים, אני ואחותי היינו מביאים אותם מהבאר של הפרדס או ממשפחת גמליאל.
היחסים בין המשפחות היו נפלאים, חווינו יחדיו חגים, שמחות וגם עצב. עד היום שמורה בליבי פינה חמה למשפחת גמליאל המופלאה.
השנה הייתה 1945, מאיר זוכר את פעילות המחתרות כמו האצ"ל, הפלמ"ח והלח"י. אני ואחי התגייסנו יחדיו לאצ"ל. בפרדס בו גרה משפחתי היו חברי האצ"ל מתאמנים ואפילו החביאו נשק (סליק) מתחת לתבן של הרפת המשפחתית.
בו בזמן שהתגייסתי התגייס אברהם גם הוא לאצ"ל, אך אחד לא ידע על השני. בשנת 1947, הצטלבו דרכינו. אברהם היה מאוד פופולארי בחברה, ומלא מרץ וטמפרמנט, אהוב ואהוד בקרב הבנות. אחת מהן, מאירה מזרחי הייתה אהובה עליו, ועימה היו לו קשרי אהבה.
לא היה נשף ששנינו, אני ואברהם, לא נפגשו בהם. אם היה פטפון ורדיו אצל אחד החברים, שנינו היינו נפגשים ורוקדים עם החברות עד השעות הקטנות של הלילה.
אברהם שלומוביץ' היה בן בית אהוב אצל משפחתי. אימי התייחסה אליו כאילו הוא בנה. אם הגישה לי אוכל, היה זה מובן מאליו שאברהם מצטרף אלי.
אחותי, רבקה, אהבה מאוד את אברהם, כיבדה אותו וראתה בו כאח, כמו-כן הייתה מצפה לבואו של אברהם, על מנת לצאת בחברותה לבילוי. אחותו של אברהם, שרה שלו, הייתה מגהצת את חולצותיו יחד אם חולצותי. תופרת להם כפתורים שנשרו, ומטפחת את שנינו.
כמה ימים לאחר נפילתו של אברהם וקבורתו הארעית בעפולה. הגיעה השמועה על קרב תל-מוטילה לרחובות, וחברתו מאירה חששה לבוא ולספר למשפחת שלומוביץ'. מאירה החליטה לגשת אלי ולהתייעץ איתי, כיצד לספר למשפחתו של אברהם על נפילתו. אני השבתי לה כי הצבא בוודאי כבר הודיע למשפחה ולכן כדאי לגשת אליהם.
כאשר הודיעו למשפחת מנדלביץ' הם מיאנו לקבל את דבר נפילתו של אברהם. הצער וההלם היו קשים מנשוא. לא האמינו כי לא יראוהו שנית.
אנוכי לא עיכלתי שאברהם נהרג. כאבי היה קשה מאוד, וכל הדרך למשפחת שלומוביץ', אני ומאירה התקשנו לשאת את דבר הנפילה.
בהגיענו לאימו של אברהם, הבכי, הנהי והצער היו כל-כך גדולים. בני המושבה בהמוניהם פקדו את בית המשפחה האבלה.
אני ומאירה הבטחנו לאם השכולה כי נלך לקצין העיר ברחובות, ונבקש להעביר את אברהם מבית הקברות בעפולה אל בית הקברות הצבאי ברחובות, וכך היה. אחרי 9 חודשים, אברהם שלומוביץ' הובא לקבורת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות, בתאריך ה-7.1.1952 .
גם היום, 52 שנים לאחר נפילתו של אברהם ז"ל, עדיין אני כואב, כאילו רק אתמול קרה האסון. אני מרגיש כי איבדתי אח ורע מאין כמותו.
מאיר מנדלביץ'