"גוני היה אחד המפקדים הצעירים והמוכשרים, הדינמיים והמבטיחים אשר צמחו לחטיבה בתקופתנו, לגבי, אישית, היה ונותר אחד הקצינים היותר טובים שאני פגשתי. הכרתיו לפני שנעשה מ"פ ועד מותו. בעיני הוא היה צבר גאה אוהב הארץ. אני יכול רק לנחש מה היה חושב על מלחמה זו. אבל בדבר אחד אני בטוח, הוא לא היה נוהג אחרת מכפי שנהג, הוא היה מצטרף שנית וללא היסוס (למרות שלא חוייב), כועס על שלא הודיעו והזעיקו אותו קודם, ומרעיש עולמות. למרות שבעצם הוא שוחרר, הוא לא היה יכול לנהוג אחרת, לחצות כפר שלא טוהר, להתהפך עם הנגמ"ש ולהמשיך בריצה עד לחבירה עם היחידה- זה גוני. אלה שהכירוהו ידעו שההתנדבות, ההליכה בראש, האחריות לחיילים ולתפקיד, המסירות, אופיו, חינוכו והדברים שהאמין בהם, לא היו מאפשרים לו לנהוג בצורה שונה גם לו רצה. ולכן גוני נפל על מה שהאמין. הוא היה מאלה שצריכים לעצור אותם, ולא לדחוף אותם. ביחסו עם החיילים היה קפדן, לא קפדנות מתוך אטימות והתנשאות שבשררה, אלא מתוך אמונה שמוטב למפקד יחידה להקפיד בקטנה כבגדולה. הוא לא אהב להתפשר בצבא, לא עם עצמו ולא עם אחרים. זה לא קל לזכות באמונם של חיילים, והוא זכה. בשם חבריו ומפקדיו, מן הראוי שידעו כולם: גוני פעל, נלחם ונפל על ברכי מה שגודל".