מרב
רועדת לי היד כשאני יושבת וכותבת לך, שבסה"כ את אינך עוד!! לעולם לא תארתי לעצמי כמה קשה לאבד מישהו יקר ואהוב, וברגעים אלו עדיין קשה לי לעכל את הקושי שבכתיבה עליך, אליך, אחותי הגדולה, שבשבילי תשאר תמיד אחות גדולה היות אין טוב מזה, לחשוב שנגזלה ממני האפשרות להנות עוד ועוד מהעובדה שיש לי אחות גדולה, אחות שהיא החברה הכי טובה, אחות שבשבילי היא הכל, עולם ומלואו, אחות שמדברים אליה תמיד שומעת, יודעת להקשיב ולעזור.
עצם הכתיבה מחזירה אותי שוב ושוב אל המחשבות עליך, על המשתמע ממותך והסתגלותנו, המשפחה, אל החיים בלעדייך. אין אני יודעת היטב כמוך להביע את רגשותי בכתב וכמה שאהיה טובה אין זה מביע אף במעט את תחושותי, מחשבותי וגעגועי אליך.
אך אני כותבת! החיים ממשיכים לזרום לאיטם עם החיים והמתים, עם האהבה והשנאה, עם הטוב והרע. והחיים שלי עדיין בעיתם אבל לעד אדע שהם חצויים לשניים. בעבר חייתי פיזית יחד איתך במגע ישיר של חבוק, לטוף ונשיקה מעתה אני חיה איתך, בחלומות בהזיות ובתקוות הבלתי רציונליות, אך הבלתי נפרדות, לצפיה המתמשכת שפתע פתאום תשובי אלינו וחיוך רחב על פניך, צוהלת ושמחה שטופה במרץ ואהבה, אהבת החיים, אהבת המשפחה, אהבת המולדת ואהבת הקיים ובר המימוש. אהבתך אלינו, המשפחה, אבא, אמא, הלה, הדר ומור, שמנציחים אותך בלבינו ואף לרגע לא נפרדים מהיותך שייכת אלינו. בשבילי לעולם תשארי אחות גדולה. אין אני מאדירה שמך פשוט כותבת לזכרך ויודעת כמו כולם מי את בדיוק.
אהבתי אליך התחזקה עתה כתוצאה ממה שלמדו אותי החיים להעריך ובקצור מה שאוכל להגיד שלכתוב כבר סיימתי אבל להפרד ממך לעד לא נפרדתי. שומרת בחוזקה על אהבת המשפחה על אבא אמא הדר ומור.
אוהבת עד מאוד
הלה.