מלחמה מזמנת הפתעות - כך ייתכן שתותחנים האמורים להיות כמה קילומטרים מקו החזית, יכולים לפתע למצוא עצמם בקו הראשון של החזית. אז עומדים תותח וטנק זה מול זה.
זהו סיפורו של סגן עמוס תור. מספר מפקדו, רס"ן עודד בונה: "השעה היתה 04.50 בבוקר. נמצאנו בדרך עם חטיבת שריון, מג'בל ליבני עד ביר-חסנה. לפתע הודיע מפקד הסיוע, כי ראה טנק אויב בודד, שנע מצד הכביש בכיוון ציר התנועה שלנו. זיהיתי את הטנק בריחוק כחצי קילומטר מהגדוד והעברתי הודעה לגדוד כולו לפרוס ולהגביר ערנות וכוננות.
עד מהרה הבחנו, כי הטנק עמוס חיילים, שישבו צפופים על סיפונו וצריחו. הבלבול שאפף את כוחות האויב שכנע מן הסתם את המצרים שאנו אחיהם, שכן הם נפנפו אלינו בידיהם.
הזחל"מים שלנו, שנעו בראש, פתחו באש מקלעים על הטנק, ואני הוריתי לסוללה הראשונה בפיקודו של סגן עמוס לרדת מן הציר שמאלה ולפתוח באש על הטנק. ככל שידוע לי, לא היה מקרה דומה במלחמה זו - ואולי בשום מלחמה אחרת - שתותחים מתנייעים יצאו לקרב בכינון ישיר עם שריון האויב".
אש המקלעים, שנורתה מן הזחל"מים, הבהירה למצרים את טעותם. רבים מהחיילים שעל הטנק נפגעו, והאחרים נמלטו כל עוד רוחם בם. אך צוותו של הטנק לא איבד את עשתונותיו. הטנק נבלם, צריחו נע וירה פגז אל ראש הטור המשוריין הישראלי. התשובה הישראלית ניתנה - בדמות פגז טיווח, שהחטיא את הטנק כחוט השערה. הטנק נאלם, צוותו קיפל את המדפים, ונוצר הרושם שהוא עומד להיכנע - או לנוס. אך מיד שינו המצרים את דעתם, המדפים נסגרו, וקנה התותח הופנה אל סוללת התותחים המתנייעים שנתפרסה למולו. הטנק ירה פגז אל הסוללה, וגם פגז זה, כקודמו, החטיא את המטרה. לא כן הפגז הבא. שבא מן הסוללה בכינון ישיר.
"פגז זה פגע בכיפת הצריח." סיפר עודד בונה, "והטנק כולו ספג ריסוס יסודי. מסתבר שהרסיסים חדרו גם פנימה ופגעו בצוות. עשן החל מיתמר מתוך הטנק. הצוות לא הספיק להימלט, שכן פגז שני פגע במרכז התובה של הטנק והפך אותו לאבוקה...". (ראה צילום במאגר התמונות)