תפריט נגישות

רב"ט שלום אביטל ז"ל

דברים לזכרו / אחיו משה


שלום נולד במרוקו ב- 1 באוגוסט 1953. בן רביעי לסוזן ויצחק אבוטבול.
שלום נהרג ביום רביעי, ה- 24 באפריל 1974 – ערב יום העצמאות הכ"ו למדינת ישראל – בשיא החרמון מהפגזה ארטילרית סורית והוא בן 21, בראשית דרכו.
מרכז "סאל מיה" מוקדש לזכרו.
על מנת שתכירו את נפשו ורוחו של שלום אצטט קטעים ממכתביו. כשאתם קוראים שורות אלו זכרו: מדובר בחייל בן 20 לפני קרוב לשלושים שנה. לאחר שתסיימו לקרוא תבינו מדוע הועיד לי הגורל להנציח את אחי באמצעות "מרכז להתפתחות רוחנית".
להלן ציטוט ממכתב לאחותי ענת:"… כשסיימתי לקרוא את מכתבך, שני משפטים, אשר זכורים לי כנושאים לחיבור שכתבתי בתקופת נעוריי, עלו במוחי. הראשון הוא "השמש השוקעת אצלנו זורחת במחצית השניה של העולם" והשני: "אין אדם מת וחצי תאוותיו בידו".
ואם תרשי לי, אביע דעתי לקינוח: "אורך רוח – סוד הניצוח".
ולאחר ההתפלספות הלא מקורית, תבוא עלייך הקלחת האישית של אח קטן היושב הרחק מכל תרבות אך מנסה לשמור על עקרונות רוחניים למרות ועל-אף הכל.
(ד.א. לא תאמיני, השעה 22.00, כל החברה' חורפים ואני יושב לי ב"מיטתי" וכותב לך מכתב לאור פנס…)
כפי שאת יודעת, זה כבר שלשה שבועות לא הייתי בבית. לא ראיתי את החברה', לא הרגשתי את חום המיטה בבית, לא טעמתי את האוכל של אמא ודמותה של עירי היפה מתנשאת במוחי כחלום נכסף….."
….האמיני לי, סיבות למשבר כללי לא חסרות לי. אולם אני מחזיק מעמד. מחזיק ועוד איך. אחרת, הייתי מזמן נמחק מן העולם הזה. אם את רוצה לחיות, אם את רוצה לדעת טעמו של הטוב, עלייך גם לסבול מעט. הרי הצרות הבאות עלינו – דברים חולפים הם, והתוצאה מרחיקת הלכת –"זריחת השמש היא". העולם הזה הרי גדוש באסונות ואכזבות, אך מצד שני, יש בו דברים כ"כ יפים, חוויות כ"כ נעימות!
אנא, היי חזקה, דעי להתגבר על משברים קטנים אלו וחשבי כי מחר – יהיה טוב יותר. אני יודע, קל לומר או לכתוב דברים אלה, הרבה יותר קשה לבצעם.
אך נסי לעמוד על טיב הבעיה בהגיון, נסי להתעמק בנושא, לחשוב עליו מכל מיני אספקטים ותראי: אין אדם מאושר מזה העומד איתן בפני מכשולי החיים.
הרי האדם הינו יצור שאפתן – בעל אמביציות הדוחפות אותו תמיד קדימה.
לא לשווא ניתנו לנו החכמה והחשיבה! וכל עוד פועם בך הרצון לחיות, הרי ששאיפותייך קיימות הן. הרי שתנסי להגיע ל"שלמות" הפרטית שלך – לפי תפיסת עולמך. יש והאדם שואף להגיע לפסגת החברה מבחינה כלכלית וחברתית ויש והוא שואף להגיע גבוה יותר מבחינה רוחנית. הדבר תלוי בהתפתחותו השכלית.
..ובכן האמת היא כי לא קל להגיע לשלמות ומסופק אני אם אכן אפשרי הדבר (עד היום איש לא הוכיח לי זאת). החיים קשים, טעוני צרות ומכשולים על כל צעד ושעל, מייאשים את האדם ואינם נותנים לו אפשרות להגשים משאלותיו, כפי שאומרת האימרה: "אין אדם מת וחצי תאוותיו בידו".
אך זאת בדיוק הנקודה החשובה לדעתי. זאת הסיבה שהאדם ממשיך ושואף תמיד. תאוותיו וחוסר האפשרות להגשימן – הם הנותנים משמעות לחייו.
הם הגורמים לו לחשוב, הם הדורשים ממנו להתפתח ולהתעמק בבעיות העולם.
נכון כי רבות הן האכזבות,… אך אל לך להתייאש מהן: "אורך רוח סוד הניצוח".
חייך בנויים על אידיאלים מסוימים. אל תוותרי עליהם! אל תאמרי "אולי" – לכי על בטוח!
הזניחי את ה"לא מתאים" ובטחונך העצמי בך ובחיים – ילך ויגדל!
העולם הזה מסואב. אל לך ללכת בעקבותיו. על אפו ועל חמתו – המשיכי לדבוק באידיאלים שלך. אל תתני לו לשבור אותך – התאזרי בסבלנות ואולי תנצחי!
להבטיח לך נצחון? הלוואי ויכולתי! אך דבר אחד בטוח: מוטב לו לאדם למות כשהתקרב רק חצי מהדרך אל שאיפותיו מאשר כשהשפיל עצמו והשתיק מצפונו בגלל עולם מכוער ומלוכלך…
ייתכן כי שוב התפלספתי יתר על המידה, אך בטוחני כי הוטב לך, והרי זאת היתה מטרתי. דבריי כנים הם ואני מקווה שגם ברורים.
עתה מצפה אני למכתב דחוף בצרוף חיוך רחב (מה נחוץ לו לאדם?…)".

קטע ממכתב אשר כתב שלום בדצמבר 1973 – חמישה חדשים לפני מותו:
"איני יודע בדיוק מה קורה לי. אינני יודע להגדיר את הרגשתי. עצבי כנראה מתוחים יתר על המידה. נא לא לשאול אותי לסיבה. היא איננה בפי. קורה ואצל אדם מופיעים מצבי-רוח אשר הוא עצמו אינו יודע מניין הם נובעים. שמעתי פעם סברה על כך.
יש ואדם חש בתת-המודע שלו דברים אשר משפיעים עליו והוא אינו מודע להם.
אלו יכולים להיות הרגשות, ראיות לעתיד (נבואות כפי שקוראים להם) או הרהורים בנוגע לעבר, הידוע או הבלתי-ידוע (גלגולים קודמים?)…"
בהמשך מספר שלום לאורך שני עמודים על מקרים של היפנוזה, פראפסיכולוגיה וילדים אוטיסטיים.
"נשאלתי רבות מדוע אני נכנס לנושאים הללו. הרי אלו נושאים כ"כ סתומים לגבינו, מפחידים אולי. אולם אלו נושאים אשר דווקא במצב שבו אנו נתונים – פותחים אופקים חדשים…"

חודשיים לפני מותו, עדיין התלבט שלום בקונפליקט שבינו לבין העולם בו חי:
"….בתקופה זו של חיי, אני מבלה את רוב זמני באזורים מרוחקים מן הערים הגדולות, רחוקים מן הסרחון הנודף מהן. אני קרוב אל הטבע, אל הנוף – אשר הייצור האנושי עדיין לא הצליח לקלקל – ואז – טוב לי, פשוטו כמשמעו!
מחר, אני יורד לשדה לתקופה הקשה ביותר הצפויה לי בצבא, אך אני מאמין שאצליח להתגבר עליה…"

שם, בנוף היפהפה של פסגת החרמון, עצם שלום את עיניו לעד. שם, כאלפיים מטר גובה, קרוב אל האלוהים – מצא שלום את מנוחתו.

חבר של שלום כתב לנו לאחר שנהרג:
"….שלום נהג לחפש בכל דבר צבאי-מלחמתי את הרוחניות שבו. הוא תמיד חיפש את המטרה לעמקו של עניין, נהג להתקומם על דבר שלא הסכים עמו מבחינה מצפונית. שלום אהב לשיר, להעלות את המוראל של החברה'…."

השם לו זכה בלועזית היה RICHARD – מן השורש RICHE אשר פרושו "עשיר" בצרפתית. ואכן, במספר השנים המועט אותם הוא חי, היה שלום עשיר בתכונותיו: עדין-נפש, פיוטי, שופע חיוכים ואהבה, מלא רצון טוב לעזור ולעודד, מוכשר וענו. אדם רוחני בכל רמ"ח אבריו.
זכרו ישמר כאן לעד.

בניית אתרים: