קורות חיים
בן אביטל ואֹהד יהושע. אלחי נולד ביום ו' באייר תשנ"ו (25.4.1996) ביישוב הקהילתי טלמון, אשר בתחום המועצה האזורית בנימין. ילד רביעי במשפחה בת שבעה ילדים. אח לאיתם, לרעיה ולרננה - הבוגרים ממנו, ולמתניה שלום, לתכלת רחל ולאליה אורי הצעירים ממנו. נכד לסבא שלמה ולסבתא חיה לבית גודלבסקי, לסבא משה חיים ולסבתא יוכבד לבית זקס.
אמו, אביטל כתבה: "מתוק שלי, כמה שמחה הדלקת בנו. ילד רביעי במשפחה, שלושה מעליך שלושה מתחתיך, באמצע, עמוד תווך שמחובר בקשר עמוק עם כל אחד מהאחים והאחיות".
אלחי גדל והתחנך במסגרת לימודי הגן ובית הספר היסודי ביישוב בו נולד. בתיכון למד בישיבה התיכונית "מקור חיים" אשר בכפר עציון. היה חבר בתנועת הנוער בטלמון ולימים הדריך בה.
כילד בבית הספר היסודי כתב אלחי רשימות בהן הביע משאלות. הנה דוגמאות מרשימותיו: "שאבא לא ימצא את האפיקומן, שירשמו אותי לחוג ציור מתקדם עד שאהיה צייר, שיהיה לי יותר זמן פנוי לכתוב את הספר שלי, שחברים שלי בבית הספר יפסיקו ללעוג לחברים אחרים, שהספרייה בבית הספר תהיה יותר מעניינת, שארוחות הערב יהיו טעימות תמיד כמו היום, שהנשיקות של אבא ואימא לא יהיו מלאות ברוק". לאחר שנה ביקש: "שאוכל לעוף כמו פיטר־פן, שאעשה 'קליק' והתיק שלי יהיה מסודר למחר, שאף פעם לא אתבגר".
"הייתה לו משאלה שיהיה שבוע בחיים שכל העולם ידבר עליו", סיפר אביו. "משאלות זה היכולת לחלום ולהיות בתוך הוויה שהיא מעבר לגבולות ה'כאן ועכשיו'. משאלות זה כנפיים ואלחי היה ילד שנולד עם כנפיים", סיפרה אמו.
עוד סיפרה האם אביטל: "מאז כיתה ה' למד דף גמרא בכל יום. עד כיתה י"ב, היה כתוב על הארנק שלו: 'כסף מהקדוש ברוך הוא'... אלחי ילד של אור, של טבע ומעיינות, ילד של עין טובה, ילד של אכפתיות ודאגה לאחר ואחריות ורצינות וצניעות, ילד של ניגון, ריקוד, עולמות של דמיון, נשמה יתירה, ילד של יצירה וכתיבה וציור ולימוד".
רעיה, אחותו, העידה: "מגיל קטן בחרת להתלבש כמו שנכון עבורך. בין אם היה לך שיער ארוך מאוד, פיאות מסולסלות, קסקטים, וסט של סבא, כיפת תקוע אחת ויחידה או גרטל להפריד בין חלקי הגוף כשהיית מתפלל". הוסיף האב אהד: "ילד כל כך נדיב ורחב לב. כשהיית קטן תפסת סוכריות שזרקו בבית הכנסת וחילקת לילדים שלא תפסו".
הנגינה הייתה מאהבותיו הגדולות של אלחי. סיפר האב: "על מה לא ניסית לנגן? על כל הכלים נשמתך ניגנה וכל כך שמחת בחלקך". אחותו הוסיפה: "היית יושב ומלמד את עצמך לנגן על חליל צד, כינור, פסנתר, על כל כלי. בהתחלה זה היה מעצבן ואחר כך נהנינו והתלהבנו". אלחי גם בלט באהבתו לטיולים ברחבי הארץ, העידו חבריו: "הוא כל כך אהב לטייל בארצנו ואהב את נופיה".
"אלחיוש, בן יקר", כתב האב אהד, "צמא לאלוקים, לכל מה שיש בו חיים, לניגונים, לשירים, לצייר על כל דבר. השפרצת אור וחיים ואהבה לכולם. היה לך חיוך שהמיס את הלבבות של כל מי שלידך. החלק הקסום שלך לא השאיר אף אחד ללא חיוך. היית כל כך אל חי. חיפשת חיים בכל דבר. כמה רצון היה לך, כמה דבקות. איזו גמישות בחומר וברוח".
והאחות רעיה הוסיפה: "הנוכחות שלך תמיד הורגשה, וכשאתה בבית אתה תמיד משמח, כי הנוכחות שלך הייתה עם רוגע ופשטות. לפעמים בבוקר ישבנו לארוחת בוקר או לקפה. היית מביא משהו נעים, איזון, עוצמות רגועות... היית פרטנר לבירה ולפיצוחים בסוף ארוחת שבת, משחק עם אליה כדורגל בשבת בצהריים ומספיק אחר כך לטייל עם החברים. עושה את כל מטלות הבית בזמן, כמו שצריך, עם שמחת חיים. הייתה לך נשמה גדולה, נעימה, עם המון פשטות... הייתה לך התבוננות פשוטה ומיוחדת על החיים. ראית דברים כמו שהם והבנת את המורכבות שלהם".
במכתב לידידה תיאר אלחי: "חשבתי שקיימת מדרגה מחשבתית שאני שואף להגיע אליה וכל המגיע אליה מבין את מקומו בעולם ואת מקומם של הדברים סביבו. רק אם אגיע לעבודת ה' השלמה, רק אז אני אבין מה קורה פה בכלל. ואז הבנתי שעלי לחיות, פשוט לחיות את החיים, אף פעם לא להגיע להבנה שלמה, כי אף אדם לא הגיע למדרגה הזו, כמו שהרב קוק היטיב לבטא זאת: 'קיים בכל אחד צימאון פנימי שאין ביכולתנו להרוות, חשיפת הצימאון היא החיים'".
עליזה ואבי פיקאר, חברים של המשפחה, כתבו מכתב המלצה חמה לאלחי לקראת לימודיו בישיבת "מקור חיים", מכתב אשר משקף את אישיותו: "אלחי ילד מאוד מיוחד הניחן ברגישות, בטוב לב ובעומק יוצא דופן. זה ילד שיש בו שילוב מיוחד של יכולות התחברות ויכולות רגשיות עם יכולות אינטלקטואליות מדהימות. הוא ילד נבון מאוד שיש בו אהבת אדם ואהבת העולם, בעל חוש מאוד מפותח של סקרנות לחקור ולגלות עולמות וחוויות חדשות כל הזמן.
הוא ילד אהוב מאוד על כולם, וכולם פירושו חברים, משפחה, ילדים, מבוגרים ומעגלים נרחבים. הוא ילד מאוד יצירתי, עם חוש הומור שנון, עם נשמה של משורר ועדינות יוצאת מהכלל. במשך שנים נהג לכתוב סיפורים, ובעיקר הוא קורא בלי סוף. יחד עם זאת הוא מקובל מאוד חברתית. אחד הדברים החזקים הנוספים שיש בו היא אהבת הלימוד... יש בו המון שאיפות חיוביות והיכולת שלו ליזום, לקחת אחריות ולהוציא מהכוח אל הפועל כל תוכנית... אישיות כובשת מלאת חן ויופי פנימי וחיצוני. המידות שלו הן משהו נדיר לגיל כה צעיר. כל מי שפוגש אותו מיד מתאהב בו. יש לו קסם אישיותי עם טוב לב ויכולות אמפטיות ברמה מאוד גבוהה. הוא ילד שיודע לפנות מקום לאחרים, להתחשב, לעזור ולהקשיב לצרכים של האחרים. היכולת שלו לפרגן ולשמוח בשביל האחרים ממש מרגשת. הוא מתחבר לכל אחד בצורה אוהבת לא שיפוטית תוך הערכה לכל אחד. יש בו המון פתיחות וזרימה בריאה של החיים ממקום של ענווה גדולה".
ראש ישיבת "מקור חיים" סיפר על אלחי: "עלם חמודות. משהו נעלם, שהרי תמיד הייתה תחושה שאי אפשר לעמוד עד הסוף על הסוד שלך. תמיד כיבדנו את העובדה שיש לך עולם פנימי עשיר מאוד, שאת חלקו שמרת לעצמך".
בסיום התיכון הצטרף אלחי למסלול הגיוס של ישיבות ההסדר והצטרף לישיבת "תקוע".
אלחי התגייס לצבא ב-25 ביולי 2016 ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני. אביו סיפר על מסע הכומתה של אלחי: "עשינו יחד את שלושת הקילומטרים האחרונים וזו הייתה חוויה גדולה... הוא אהב מאוד את הצבא, אהב להיות עם החבר'ה של גולני ואהב את כל עם ישראל".
מפקד גדוד 13, סגן-אלוף יאיר, סיפר: "הוא תמיד עזר לחבריו, תמיד התנדב למשימות הכי קשות, חייל מעולה". סמל חי, חברו ליחידה, סיפר על פרויקט שאלחי לקח על עצמו: "הייתה לו אחריות מטורפת. הוא לקח תחת חסותו חייל בודד ודאג להכניס אותו לעניינים. הוא לא עזב אותו לרגע וליווה אותו כדי שירגיש חלק מהיחידה".
רב-טוראי אלחי נפל בפעילות מבצעית בצומת עפרה, שם הוצב לאבטחת המקום, ביום י' בניסן תשע"ז (6.4.2017). אלחי נהרג בפיגוע דריסה בצומת עת מחבל דהר עם רכבו ופגע בו ובחברו, שנפצע קל.
כתב אביו: "לא חלמתי שאתחבר לצבא בברית דמים כזאת. אם אלחי היה צריך למות, זה בצבא. אומרים שהצבא הוא גוף ייחודי, מקום שגורם לכולם להתחבר עם כולם ואלחי היה כמו הצבא. עם חיוכו המקסים הוא ידע לדבר ללב ולהכיל את כולם... אלחי לא חשש מהמוות. הוא אמר לי, שהדבר היחיד שעניין אותו זה להגן על עם ישראל, גם אם זה אומר שייאלץ למסור את נפשו".
בן עשרים ואחת בנפלו. אלחי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל אשר בירושלים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות.
לאחר נפילתו הועלה אלחי לדרגת סמל.
על מצבתו חקקה המשפחה את מילות הפיוט "צמאה נפשי" מאת רבי אברהם אבן עזרא: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי / ליבי ובשרי ירננו לאל חי."
אמו ספדה: "לפני עשרים ואחת שנה פחות חודש קיבלנו פיקדון, קיבלנו קסם של ילד עם נשמה ענקית. ועכשיו, מוקדם מדי ובהפתעה, אנחנו נדרשים להחזיר את הפיקדון. אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות שהייתה לי להיות אימא שלך. קשה לעכל את הבשורה. בלתי נתפס שאתה לא איתנו, עם חיוך רחב וצחור שיניים והנוכחות שלך שגורמת לעולם להיות מקום יותר טוב. אי אפשר היה שלא לאהוב אותך, היית תמצית החיות, החיוניות ואהבת הלב. מותך הוא אבידה ענקית למשפחה, לחברים, ליישוב, לצבא, לעולם. הנשמה שלך נגעה עמוק בכל מי שהכיר אותך... השארת לנו אתגר גדול, אנחנו נדרשים לשמר את המידות שלך. אני מאוד מתגעגעת, תנוח בשלום על משכבך".
אביו ספד: "אלחי! צמאה נפשי לאלוקים, לאלחי, אלחיוש שלנו, אני זוכר את הברית שלך. הרב שג"ר היה הסנדק. לא הסכמת להיעקד, בברית שלך נלחמת בכל הכוח, הוא היה חייב לתפוס אותך. כבר אז הרגשתי עמוק בלב שתיעקד... כולנו אהבנו את הדמיון שלך כשהיית קטן. הרכבת לעצמך כנפיים, רצת לקפוץ מהחלון ואמרת שאתה הולך לעוף לשמים, ועכשיו אתה עף לנו לשמים. אלחיוש, אפילו לא היה לנו זמן. הכול כל כך מהר. אנחנו מסרבים להאמין, נפרדים ולא נפרדים. החיוך ומאור הפנים שלך תמיד יישארו בתוכנו".
ספדה האחות רעיה: "איזה מוזר, כאילו עוד רגע תתבונן, תצטרף אלינו האחים לפה, תעמוד איתנו כאן, במקום שהוא כל כך שלך, שאתה כל כך שייך אליו, כל כך שייך אלינו. חיצ'ו, אחי, תודה לך על הזכות להיות אחותך..."
אמילי עמרוסי, חברת המשפחה ועיתונאית, פרסמה כתבה מקיפה על אלחי ומשפחתו ב"ישראל היום" בתום השבעה. בסיום ציטטה את האב אהד: "ברור לי שההנצחה של אלחי היא לעשות חיים משוגעים, כמו שהוא היה. אלחי ידע להתפלל? הנה, הוא מחזק את התפילה של כולנו, כשאנחנו הולכים שלוש פעמים ביום לבית הכנסת לומר קדיש. הוא אהב את המשפחתיות, וגם אותה אנחנו נחזק. לפעמים כששלחנו לו שאלה בווטסאפ, הוא היה עונה לנו בשירה, מקליט את התשובה בהודעה קולית בסלסולים ושיר. אנחנו נמשיך לשיר".
בכניסה לעפרה הוקמה אנדרטה לזכר אלחי, ועליה נחרט: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי... עלם חמודות מלא חן, מאור פנים ונחת רוח. איש אשר רוח אלוהים בלבו, אוהב אדם טבע וניגון". האנדרטה מעוצבת כסולם הנישא מהקרקע וראשו מגיע השמיימה, קצוותיו כשתי ידיים הצמאות לאלחי ובדימוי של שני כרובים המביטים אחד בשני - בדיוק כמו אלחי, שראשו בשמים ורגליו בארץ ותמיד רואה את השני.
"נמשיך לנגן את ניגון חייו של אלחי" כתבו בני הנוער בטלמון במצפה "פינה של נחת" שהקימו ביישוב להנצחתו. תהליך הבנייה מתועד בסרטון ביוטיוב.
חבריו של אלחי לגדוד ערכו ערב פלוגה לזכרו וכתבו יומן זיכרונות, אותו העניקו לבני המשפחה. בישיבת תקוע מקיימים ערבי ניגון ולימוד לזכרו, וחברים מירוחם קיימו מפגשי מלווה מלכה לעילוי נשמתו.
יגל הרוש הלחין ושר את השיר "הכינור" פרי עטו של אלחי: "כמו מארק אליהו / ויגל הרוש / גם בי יש / את הכוח ליצור // כשהמוזיקה פורצת ממני / גופי נע כמותם // כל הפרדוקסליות בנגינה / היא היצירה מהכלי / בעוד הגוף דומם / המחול הוא חומריות המוזיקה / או רוחניות הגוף // לו רק יכולתי / לחולל ולנגן בו זמנית / כמו אלוהים / בבריאת העולם". השיר ניתן להאזנה באתר יוטיוב.
להנצחתו של אלחי הוקמו אגודות של גמילות חסדים (גמ"ח) לסיוע בבריתות מילה, לחלוקת ספרי קודש ולהשאלת כלי נגינה. מספר תינוקות נקראו על שמו של אלחי.
באתר יוטיוב ניתן לצפות בכמה סרטונים המתארים את חייו, ובהם :"ילד של אור" - זוכרים שרים ומספרים בבריכת הסולטן; "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי, ליבי ובשרי"; "אז יצאו מנגד נערה ונער - 'איפה אלוהים'" ועוד.
למשפחה הוענקו כמה יצירות אומנות שנעשו להנצחת הבן, בהן: גביע כסף עליו נחרתו המילים: "לעילוי נשמת הבן אלחי השם יקום דמו"; האמנית דינה בר אדון העניקה צדף מאויר ובו כתבה משפט משירו של אלחי "הכינור"; חבר צייר דיוקן של אלחי, וגם בנות "מדרשת לינדנבאום" (שהאב אהד עומד בראשה ואלחי בילה בה שבתות רבות בילדותו) ציירו דיוקן והפיקו זמירונים לזכרו.
"נשמתו של אלחי התעופפה ויצאה מן הגוף", כתבו הוריו, "וקיומו הגשמי טמון בקבר בהר הרצל - ועם זאת, הרוח של אלחי ממשיכה לפעום בלבבות, האור של אלחי בעולם ממשיך להופיע בבת שחוק, בעין טובה, בחדוות ניגון ויצירה, במאור פנים ובחמלה".