תפריט נגישות

רב"ט גיל יעקב עמיחי ז"ל

גיל יעקב עמיחי
בן 21 בנפלו
בן עטרה ודוד
נולד בי"ד בניסן תשנ"ה, 14/4/1995
התגורר בניצן
שרת בחטיבת גולני
התגייס ב-8.3.2015
נפל בעת שירותו
בא' בשבט תשע"ו, 11/1/2016
מקום קבורה: ניצן
חלקה: 1, שורה: 1, קבר: 4.
הותיר: הורים, אחיות ואחים - רעות, עמית, הדר, נהוראי-אור, מעיין, לירן, יוסף, שי ושיר

קורות חיים

בנם של עטרה ודוד. נולד ביום י"ד בניסן תשנ"ה (14.4.1995) בנווה דקלים שבגוש קטיף. אח של רעות, עמית, הדר, נהוראי-אור, מעיין, לירן, יוסף, שי ושיר. גיל נולד בערב פסח תשנ"ה, ילד מתוק וחייכן, תשיעי בין עשרה אחים. הכול אהבוהו, ולכן הצמיד לו כל אחד שם חיבה משלו. "בולי", קראה לו אחותו הדר כשהיה תינוק; הוריו ואחיו כינוהו פעמים רבות "מזוזה", כי בכל מקום נישקוהו למכביר; אימו כינתה אותו גילוש; אחיו אהבו לכנותו "גילגול", ובשנים האחרונות קראה לו מעיין אחותו בשם "גולי". גיל התגורר עם משפחתו בנווה דקלים. כבר בשנות ילדותו בלט בחוכמתו, במתיקותו וברגישותו; זכר סיפורים שלמים בעל פה, הרכיב פאזלים של מאות חלקים ותמיד ידע לענות את התשובות הנכונות.

מאחר שהיה ילד חברותי, נדיב ושמח, רצו הכול לבלות עימו וגיל היה מוקף חברים רבים. הגיל מעולם לא היווה בעבורו חסם, ומשחר ילדותו אסף חברים בוגרים ממנו בהרבה, וגם צעירים ממנו. גיל למד בגני הילדים בנווה דקלים. בכיתות א'-ד' התחנך בבית הספר "נאות קטיף" ביישובו. לאחר הפינוי מגוש קטיף בשנת תשס"ה, 2005, עברה המשפחה להתגורר ביישוב ניצן וגיל למד שם בבית הספר "ניצני קטיף".

בליל הפינוי מגוש קטיף היה בוגר כיתה ד'. אימו עטרה מספרת: "כשישבתי לידו, לקרוא איתו קריאת שמע לפני השינה, הוא שאל אותי: 'אימא, כבר לא יהיה לנו בית?' כל כך התרגשתי מהרגישות שלו ומזה שהוא מבטא את עצמו היטב. חיבקתי אותו ואמרתי לו שכעת אין לנו בית פיזי, אבל יש לנו משפחה. אנחנו נשתדל להיות יחד ומאוחדים ואי"ה גם נבנה מתישהו בית." עם תום לימודיו בבית הספר היסודי המשיך גיל לישיבה התיכונית "אור מנחם" בקריית ארבע (יתק"א). אחר כך למד שנה ורבע במכינה דתית קדם צבאית בלוד, מכינת "מעוז". גיל היה תלמיד מצטיין, ובלט במיוחד בפיזיקה, במתמטיקה, באנגלית, במחשבים ובספורט. ואולם הפן החברתי היה החשוב ביותר מבחינתו, כנער חברותי ואיש רעים שהעמיד את החברות בתור ערך עליון. חבריו מספרים שגיל ניגש בחיבה לכל תלמיד חדש בכיתה, דיבר איתו והכניס אותו למעגל כדי שירגיש שייך. כשלמד בישיבה התיכונית בחרו בו התלמידים למנהל הישיבה בתקופת חודש אדר, כלומר ביקשו שישמש בתפקיד "רב פורים". גיל סירב בצניעותו, הוא לא חיפש לעצמו הילה או כבוד. אמנם נרתם לעזור לארגן בכל תחום, אבל דחה את התואר "רב פורים". שנתיים וחצי הדריך גיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", מכיתה י' עד אמצע י"ב. אז התלבט אם להמשיך בתפקיד או להפסיק, ותהה מה חשוב לו יותר – הבגרויות או הדרכת ילדים. הוא יצא להתנדבויות רבות, הן במסגרת הישיבה התיכונית הן עם חבריו מנווה דקלים.

גיל הצטיין בכל תחומי הספורט, אבל אהבתו הגדולה הייתה הכדורסל. הוא היה שחקן יוצא מן הכלל, הבין את רזי המשחק ושיחק באלגנטיות; בתפקיד הרכז "בישל" אין-ספור סלים ואף קלע. גיל השתתף הן בנבחרת הישיבה והן בנבחרת נווה דקלים. בכיתות י'-י"ב זכה עם קבוצתו באליפות הטורניר על שם איתי יוליס. אפילו טל ברודי העיד שהוא משחק נהדר ושיש לו "משחק חושב".

גיל צפה בהנאה גם במשחקי כדורסל במחשב ושיחק במגוון משחקים בתחום. כשהגיע הביתה לחופשה מן הישיבה, ובהמשך מן הצבא, עוד לפני שפשט את המדים, והנשק עדיין על הכתף, הוא כבר בדק במחשב את תוצאות ליגת ה-NBA. גיל העריץ את קבוצת "הלייקרס". מדי מוצאי שבת או סתם בערבים פנויים יצא למגרש הכדורסל לשחק.

החיוך הענק של גיל היה לסימן ההיכר שלו. הוא היה רגיש מאוד לצורכי הזולת והבחין בפרטים; כשאחיו וחבריו נזקקו לעזרה, מיד שם לב והציע תמיכה ככל יכולתו. הוא היה גאון במחשבים ותמיד סייע בשמחה לחברים ולמשפחה, ובמיוחד לאימו שהתחום רחוק ממנה.

גיל היה מחובר מאוד למשפחתו. אהבתו הגדולה לשיר, אחותו הצעירה ממנו בשנתיים, הייתה לשם דבר. הם היו צמד-חמד מגיל צעיר מאוד. כבר בהיותם בני שנתיים וארבע, ישבו על מדרגות הקומה השנייה בבית בגוש קטיף. גיל אמר לשיר שהוא אוהב אותה והציע לה את המוצץ שלו. בבית הספר היסודי דאג לה במסירות, ולפני שהחלה את לימודיה באולפנה, הציע שאם יהיה לה קשה או יעשו לה "בעיות", תגיד שהיא אחות של גיל. הוא ידע שכל הבנות אוהבות אותו, אבל מעולם לא ניצל זאת. הוא גם הבטיח לשיר שידאג לה לחתן בבוא היום.

בצעירותו התקוטט עם שי, אחיו הבוגר ממנו בשלוש שנים. אבל כשגדלו היו לחברים נהדרים. גם עם יוסף, האח הבוגר משי, רקם קשר מיוחד. הם חלקו קווי אופי ותחומי עניין דומים, אם כי גיל היה שקט יותר וצנוע מאוד. יוסף רצה לפנק את גיל, ופעמיים הזמינו לנסוע יחד לחוץ לארץ על חשבונו, בעיקר כדי לצפות במשחקי כדורסל; פעם נסעו לארצות הברית ופעם אחרת להולנד.

גיל היה דוד למופת. כל אחייניו אהבו אותו מאוד. הוא דיבר איתם בגובה העיניים והם שיחקו יחד, משתוללים ומשתובבים.

לאחר שהוריו התגרשו, הקים אביו משפחה חדשה ובה נולדו אחיו למחצה של גיל – צופיה-עין אל, צוריאל-אחי-קם, אילת-חן ונתן-אל.

ב-8 במרס 2015 התגייס לצה"ל. בזכות שי אחיו, שובץ גיל לגדוד 13 של "גולני" – גדוד "גדעון". עם סיום המסלול, שירתו שני האחים כלוחמים באותה פלוגה, בקו עזר ליד שדרות. שי ה"נגביסט" הוותיק, לימד את גיל ועזר ל"נגביסט" המתחיל. הם התאמנו יחד בחדר הכושר ושרו שירי שבת בסעודות ליל שבת בבסיס. כל שבעה-עשר יום הם קיבלו ארבעה ימי חופשה, לכן יצאו לשבתות לסירוגין, "שבת אחת שי מגיע, שבת אחת גיל," סיפרה אימם, "אבל בשבת ששניהם לא היו, שמחתי בשבילם, שלפחות הם אחד עם השני."

חבריו לשירות הצבאי מספרים שמלכתחילה התבלט באחריות שלו, הפגין "ראש גדול" והוכיח כי הוא חייל מצטיין. בחור חייכן ושופע שמחת חיים, בכל מקום הקרין אור. גיל עזר לכולם בשמחה וברצון, ועמיתיו ידעו שאפשר לסמוך עליו. במסעות דחף ומשך את מי שהיה לו קשה, ופיזר חיוכים וצחוקים לכל עבר. הוא עצמו סיפר לאימו, שכדי שהחבר'ה לא יחשבו שהוא מתנשא מעליהם, בכל פעם שניגש לסייע למי מהם, "הרביץ צחוקים", כדי שירגישו בנוח. הוא אמר לי "אימא, הם חושבים שאני אדיש ושלא קשה לי. אבל זה לא נכון. קשה לי, אבל גם להם קשה, אז אני עוזר להם." בהשבעה בכותל, קיבל גיל את התג של הסָמל נתנאל קורן, עם הקדשה ממנו. גם כשקיבלו את הכומתה, העניק הסָמל לגיל את הכומתה שלו, כאות הערכה. לימים הסביר הסמל שגיל הפגין כושר גופני הרבה יותר טוב משלו, ובכל זאת הוא תמיד נתן לו את ההרגשה שהוא,המפקד, טוב יותר. במהלך השירות התקדם גיל לדרגת רב-טוראי.

גיל יעקב עמיחי נפל בעת שירותו, ביום א' בשבט תשע"ו (11.1.2016).

בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בניצן. גיל הותיר הורים, 3 אחים ו-6 אחיות ועוד 2 אחים ו-2 אחיות למחצה.

על מצבתו כתבו אוהביו את הפסוק: "הולֵך תָמים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אמֶת בִּלְבָבו" (תהילים טו, ב).

חבריו של גיל הקימו גן לזכרו סמוך לבית העלמין ביישוב ניצן.

בניית אתרים: