קורות חיים
בנם של עדי וארדאי. שמעון נולד באשקלון ביום ג' בחשוון תשנ"ב (11.10.1991). אח בכור של אביב. מנישואים שניים של הוריו נולדו אחים למחצה של שמעון – רחלי, מני, זהבה, בנימין, מורן, לירז ונבו.
שמעון גדל והתחנך בראשון לציון. הוא למד בבית ספר ממלכתי-דתי "הראל", המשיך לחטיבת ביניים "אחרון הבילויים" ולתיכון "עמית עמל". תלמיד טוב ושקט היה, אשר קיבל תעודות הצטיינות לרוב – על השקעתו בלימודי גיאוגרפיה, תורה ויהדות, וגם על השקעתו בסדר ובארגון ועל יחסו הטוב לחבריו ללימודים. בכיתה י"ב קיבל תעודת הצטיינות על מחויבות אישית, אותה עשה בספרייה.
סיפר שמעון, מורה שלו בתיכון: "הרשו לי לצייר לכם במילים את דמותו המופתית של שמעון. מדובר בנער צעיר, גבוה משכמו ומעלה, שהחיוך לא מש משפתיו. נער צנוע וביישן שמעולם לא הביט לעיניהם של אלה הדוברים אליו. הוא למד בכיתה לא קלה, אך הוא בלט בה כמו פנס בחושך, ורק בשבילו אהבתי להיכנס לכיתה וללמד בה את מקצוע ההבעה. שמעון אף פעם לא הרים את קולו על חבריו, גם כשהתווכח עם מישהו עשה זאת בשקט האופייני. מעולם לא ראיתי אותו נוטל חלק במעשי הקונדס שאפיינו את חבריו, תמיד ידע לשמור על ארשת רצינית ולא להתערב במעשים ילדותיים. כבר בכיתה י"ב ראיתי לפני נער הרוצה בכל מאודו להצליח, על מנת להביא נחת לעצמו ובעיקר לאימו, שבעבורה הוא היה לא רק בן אלא גם חבר נאמן".
הוריו של שמעון התגרשו כשהיה צעיר מאוד, הוא גדל בבית אימו והרבה לעזור בכל מטלות הבית. "שמעוני אבא" קראה לו אימו בחיבה, שכן היה דואג לבית כמו אבא ומעורב בכל נושא באחזקת בית המשפחה. שמעון היה צעיר אסתטי שהקפיד מאוד על סדר וניקיון, לא פעם קרה שאימו יצאה לאירוע ולפני כן העירה לו שהבית מבולגן. על כך שמעון אמנם ענה לה ברטינה "אז מה את רוצה?" אבל כשחזרה מצאה בית נקי למופת. רק לשטוף כלים הוא לא אהב, סיפרה האם עדי ...
לשמעון היו יחסים טובים מאוד עם אחיו אביב, הצעיר ממנו בשנה וחצי. שמעון נהג ללוות את אחיו לבית הספר, גם אם זה אמר לחכות לו שיתארגן. השניים גדלו באותו חדר, היו מריבות כמו תמיד בין אחים, אבל שמעון בדרך כלל גילה בגרות וויתר. "אהבתך לאחיך אביב הייתה מיוחדת במינה", כתבה אימו של שמעון, "מצד אחד עשית בשבילו תמיד כמעט הכול, ומצד שני דרבנת אותו שיהיה עצמאי וינסה לעשות בכוחות עצמו, כפי שאתה עשית. כל מה שידעת רצית שגם אביבי ידע".
כשהיה שמעון בן שש-עשרה נולדה אחותו לירז והוא עזר מאוד בגידולה, ליווה אותה לגן מדי פעם, שמר עליה בבית וגם ביניהם התפתחו יחסים נהדרים. "כדי לעזור לאנשים שאתה אוהב ויתרת על הבילויים שלך", סיפרה אימו של שמעון, "כשהחברים שלך בילו אתה שמרת על אחיך הקטנים כדי לעזור לי. במקום ליהנות התמקדת בעזרה למשפחה שלך. ידעת לעשות בחירה בוגרת של סדרי עדיפויות בחיים, הבגרות והאחריות שלקחת על עצמך לא התאימו לגילך הצעיר".
מעבר ללימודים שמעון לימד את עצמו את כל הקשור למחשבים, עד שהיה בעל ידע של טכנאי מחשב וסייע לחבריו בכל הקשור לתחום. בכלל היה בעל ידי זהב, ונהג לתקן בבית מוצרי חשמל שהתקלקלו. בביתו שמעון הרבה לקרוא ספרים ועיתונים, צפה בטלוויזיה והקפיד להיות מעודכן באקטואליה ובפוליטיקה. לאורך השנים גברה התעניינותו בספרות צבאית, הוא קרא ספרים רבים על מלחמות או מבצעים והיה ממש עושה תחקיר מלא על כל אירוע, כולל בדיקת הטעויות והגעה למסקנות ולתובנות באופן עצמאי.
"הסקרנות האין סופית שלך הייתה יוצאת דופן", סיפרה אימו של שמעון, "שהרי אף אחד לא לימד אותך בבית לקרוא ... רצית לדעת הכול בעצמך, לא שואל, מגלה הכול לבד, הכול בצניעות". ואכן כל תחומי העניין האלה עשו את שמעון לאיש שיחה מרתק, כדברי אימו. תמיד היה מעניין לשבת ולשוחח איתו. הוא ידע להבין גם בין השורות, להעריך, להחמיא ולתת פידבקים, לעתים שיחה איתו הייתה כמו עם פסיכולוג, כדברי האם עדי. שמעון גם סייע לאימו בלימודיה, עזר לה בהכנת עבודות ומצגות ובזכותו היא סיימה בהצלחה לימודי תואר ראשון.
בשעות הפנאי שמעון אהב מאוד לשחק כדורסל, הוא שיחק עם חברים ובחוג בבית הספר. בבית הוא הרבה להאזין למוזיקה, בעיקר ג'אז אפרו-אמריקאי.
שמעון גדל והיה לצעיר חסון וגבוה, צנוע וביישן אבל בעל חוש הומור מפותח, שאהב להצחיק את המשפחה והחברים. שמעון בלט כאדם מסור וטוב לב, תמיד עסוק בלעזור ובלדאוג לאחרים. אדם שחשב על טובת כולם, משפחה וחברים, לפני שחשב על עצמו. שמעון ידע להסתדר עם כולם, ידע לבחור את המילים הנכונות בשיחותיו עם אנשים כדי לא לפגוע בהם, אף שלעתים הוא עצמו נפגע בשל כך. גם אם הייתה לו ביקורת ידע שמעון להעביר אותה בהומור, כדברי אימו. האם עדי תיארה איך פעם הכינה אוכל וראתה ששמעון אכל בפרצוף חמוץ. לשאלתה ענה "בואי נגיד שלא היה רגיל. התבלינים ששמת היום לא היו רגילים". ולשאלה למה אכל ענה שמעון בחצי חיוך: "אני יודע שתתבכייני אחר כך שהאוכל נזרק".
"אף פעם לא רצית לבלוט", כתבה עדי, אימו של שמעון, "למרות שהיו לך תכונות רבות שיכולת לבלוט בהן. אפילו שידעת יותר מחבריך ומהסובבים אותך – לא הדגשת זאת. זה האופי שלך, בני שלי. אף פעם לא היית רב עם אף אחד, היית מוותר. זה עזר לך להסתדר עם כולם בכל מקום אליו הגעת".
שמעון לא אהב לבקש כסף מאימו, ובכל זמן פנוי הקפיד לעבוד ולהרוויח. בכסף שהרוויח קנה לעצמו דברים, אך את הרוב היה חוסך לעתיד. הוא לא הבין אנשים שמוציאים כסף למשל על סיגריות או אלכוהול, סיפרה אימו, וראה בכך בזבוז מוחלט. שמעון בלט ביושרו ובהגינותו. שלוש פעמים, סיפרה אימו עדי, קרה שמצא טלפון סלולרי, ובכל פעם הקפיד למצוא את בעליו ולהחזיר את האבידה. פעם הציע לו מקבל האבידה מאה שקלים, אך שמעון סירב לקבל כסף על מעשה שנראה לו מובן מאליו. "שמעוני שלי, תמיד האמנת באלוהים וגם באנשים", כתבה אימו עדי, "במיוחד האמנת בעשייה. ילד תמים היית, אוהב אדם, אנושי. ילד טוב, טוב מדי אפילו. הצדק היה חשוב לך מאוד ולא היית מוכן להתפשר עליו ... לא רצית שידעו שאתה נותן. היית נותן לכל קבצן ברחוב, תרמת באופן מתמיד לילדים חולים ולעמותות שונות. כולך נתינה. אני מבטיחה שאמשיך לתרום בשמך, כל מה שאהבת ורצית שיהיה לאחרים".
ביום 7.3.2010 התגייס שמעון לצה"ל. אימו ציפתה שיבקש להגיע למודיעין לאור הידע שלו במחשבים, אך שמעון ביקש להיות לוחם ושובץ לחטיבת גולני. סיפרה עדי: "שמעון אהב את גולני וחלם להיות לוחם, למרות שהיה איש מחשבים ואיש ספר". כיוון שהיה רזה מאוד הוא אף הלך לדיאטנית לפני הגיוס, על מנת להעלות במשקל כדי להתקבל ליחידה הקרבית.
שמעון התגאה בשירותו והרבה לספר על חוויותיו. בחדרו בלטו מפת ארץ ישראל והסטיקר "גולני שלי". הוא המשיך בצבא את מנהגיו הטובים מהבית, כמו להקפיד על סדר ואסתטיקה כפי שהיה רגיל ולהיות מעודכן באקטואליה. שמעון גם שמר על הגינותו ויושרו, כך למשל אם קרה שמחליפו איחר לתורנות ובשל כך הוא איחר למסדר – שמעון מעולם לא הלשין, אלא קיבל בהכנעה את עונשו. חבריו של שמעון סיפרו איך במסעות עזר בסחיבת ציוד, וכדבריהם רוב המסע הוא זה שסחב את המשאות הכבדים. לא פעם, כדבריהם, היה קם מוקדם בשבת, ומביא לכל חבריו לצוות שוקו ובורקס. לשואלים הסביר שהוא לא אוהב לישון יותר מדי, ושאם הוא לא ידאג לחבריו לא יישארו שוקו ובורקסים שחולקו רק בשבת.
סגן-אלוף אייל, מפקדו של שמעון, סיפר: "שמעון שירת כלוחם באימון מתקדם בבסיס האימונים וההכשרות של חטיבת גולני. שמעון שימש כקלע במחלקה, וביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא היה עצמאי בביצוע משימותיו, ומילא אותן מתוך רצון לתרום מיכולותיו. שמעון היה אהוב על מפקדיו ועל חבריו. אדם נבון, אכפתי וקשוב לסובבים אותו, אשר הרבה לעזור ולסייע".
בארנק של שמעון מצאה אימו פתק מנוילן: "להיות גולנצ'יק זה לקלל את הגשם והבוץ, אבל להתעקש לצאת למארב בלילה, להתקשר לאימא ולהרגיע". היו גם קשיים בשירות, סיפרה האם עדי, אך הוא התגבר: "איזה פער עצום בין המוטיבציה והרצון לתרום לקושי האישי שלך, בעקבות העונשים שקיבלת על דברים שלא תמיד היו באשמתך ... ניסית להילחם על מה שחשוב לך כל כך. את כל הסבל לקחת על עצמך. ניסית להסתיר ממני את הקשיים שלך כדי לגונן עלי. רצית להמשיך להיות לוחם, ולא ויתרת". שמעון התכונן למסע הכומתה של סוף האימון, ותכנן שבחופשה אחרי המסע ייסע לטיול בארצות הברית.
במהלך השירות גברה התעניינותו של שמעון בספרות צבאית, ומיד עם בואו לחופשה היה הולך לספרייה ושואל ספר. הספר האחרון שקרא בצבא היה "בא מלבנון" של מיכאל שיינפלד, ובארנקו נמצאה רשימת ספרים שהתכוון לקרוא, ביניהם "רמטכ"ל" מאת רם אורן, ו"האדמה רעדה (שלושים ושלושה ימים, לבנון 2006)" מאת אילן כפיר.
שמעון נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ד בתשרי תשע"א (21.9.2010). בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.
שמעון הרבה לתרום בחייו ואימו ביקשה להמשיך בכך ולתרום את איבריו להשתלה, מה גם שמצאה בארנקו כרטיס תרומת איברים - אדי עליו חתם, אך הדבר לא נסתייע.
ראש המטה הכללי, רב-אלוף גבי אשכנזי, כתב למשפחה: "מפקדיו של שמעון מספרים כי התאפיין כחייל נבון וכי מילא את המשימות שהוטלו עליו לשביעות רצונם. שמעון תואר כאדם בעל יכולות אישיות גבוהות, סקרן וחברותי, חייכן ואכפתי. שמעון הרבה לתת מעצמו, והושיט יד מסייעת למי שנזקק לה. בשל כל אלה ועוד זכה לאהבתם ולהערכתם של חיילי הפלוגה ומפקדיה. דואב הלב על מותו של שמעון בטרם עת. בטוחני כי דמותו תלווה את מפקדיו וחבריו. זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד".
באזכרת חודש לנפילת שמעון אמרה אימו: "שמעוני שלי. אביבי מבולבל ובודד בלעדיך. הוא שואל עליך הרבה ולי אין תשובות. לירזי מחפשת אותך ושואלת איפה אתה, מחכה שתחזור כפי שהייתה רגילה שהיית חוזר ביום שישי, נועל את הנשק ורץ עם המדים להביא אותה מהגן ... שמעוני שלי. אני מנסה לדמיין את התקופה האחרונה בחייך, את היום האחרון, מה עבר עליך, על מה חשבת. מנסה ולא מצליחה. בני שלי, כל יום מחדש אני מנסה למצוא את הכוחות לחיות ולא למות כמוך. יש לי את אביבי, את לירזי ואת אימי מעבר לים, שם היא מחכה לשמוע את קולי כפי שאני חיכיתי לך ועדיין מחכה לשמוע את קולך ... בני שלי, איני יכולה לכעוס עליך על מה שקרה. אני יודעת שאין זאת אשמתך. אם הכזבתי אותך, בני שלי, עמך הסליחה. את הכאב ואת הצער שאני חווה היום רק אם שעברה זאת תוכל להבין. הצער, הכאב והגעגוע ילוו אותי עד יום מותי, עד שאצטרף אליך. אני אוהבת אותך ואוהב אותך לעולם, בני שלי".
שלושה ימים אחרי אזכרת שנה לנפילת שמעון ילדה אימו את אחיו, נבו. כך מדי שנה חווה המשפחה חודש תשרי קשה מאוד, כשמיד אחרי האזכרה הם מארגנים חגיגת יום הולדת.
באתר פייסבוק הקים אלירן דהן, חבר של שמעון לשירות, את הקבוצה "לזכרו של שמעון איאסו ז"ל", בה כותבים חברים דברי זיכרון ומפרסמים הודעות אודות אזכרות.
אלירן כתב: "שמעון. אנחנו מתגעגעים. לי אישית אין עדיין מילים אפילו אחרי חצי שנה ... אוהבים אותך ותמיד הזיכרון שלך יהיה איתנו, גדוד 12 ברק מחזור מרץ 2010 גולני. אוהבים ומתגעגעים אליך!"
דוד, חבר של שמעון, כתב: "מי היה מאמין. חבר כזה, אח, שאין מילים. שנה עברה ועדיין קשה מאוד להתגבר, כל רגע קשה. אני נזכר בך ופשוט לא יכול לעצור את הדמעות. אי אפשר שלא לדבר על החיוך הכובש, הילד החם שכל מי שהייתה לו בעיה כלשהיא הוא הראשון שקפץ לעזור ... מקווה מאוד שתתפלל עלינו מלמעלה ותהיה מליץ יושר. אוהב ולא שוכח, אחי שמעון ז"ל היקר".