קורות חיים
בן שרה וראובן. נתאי נולד בירושלים ביום כ"ט בחשוון תשמ"ח (20.11.1987). הילד הצעיר במשפחה בת חמישה ילדים, אח לשירה, לבשמת אלקה, למתן ולעידן.
נתאי גדל ולמד בירושלים. סבתו תיארה: "הוא היה הפרח הכי יפה בגן". הוריו סיפרו: "ילד מתוק שכולו טוב, אור, חיוכים ושמחה". והוסיפו: "בחור טוב לב, צנוע עם אהבה לחיים ושפע של חלומות לעתיד".
האב ראובן סיפר: "נתאי אובחן כמי שיש לו לקויות למידה, אבל עם אי.קיו גבוה - מאה ארבעים ושלוש, היו בו ניצוצות שמעבר לאמות המידה הרגילות. הלקות לא מנעה ממנו להשיג הישגים חברתיים ולימודיים.
כבר בקטנותו התגלו בו תכונות של עצמאות, עצמאות מחשבתית ומקוריות. כילד הוא סרב לחזור הביתה לאחר הלימודים בהסעה או ללכת לצהרון כזה או אחר. הוא היה מגיע לבית, מחמם לעצמו אוכל או מכין אוכל מתוך ספרי מתכונים לילדים. הוא השכיל לשדר לנו ולסביבה ביטחון, כך שלא כל כך דאגנו לביטחונו עם ניסוייו במטבח. כמובן, שה'בלאגן' שלאחר מכן היה נשאר לנו.
הוא היה דעתן, סקרן ולמדן. אהבת הספר הייתה אחת מתכונותיו הבולטות. עוד בהיותו בבית הספר היסודי נסע אל הספרייה הציבורית בגפו, מביתנו אשר בפסגת זאב אל העיר. הוא נהג לקרוא סימולטנית כמה ספרים, אף שהיו מיועדים לילדים בוגרים יותר ובו-זמנית צפה בתוכניות טלוויזיה. הוא מאוד אהב לקרוא וללמוד על ערכים שונים מתוך האנציקלופדיות השונות".
בתיכון למד ב"ישיבת בני חיל" בירושלים. דוקטור צ'סנר, מנהל הישיבה סיפר: "נתאי התגלה כמנהיג, כבורר וכמשכין שלום בין חבריו ובין הנהלת בית הספר. בשמינית הוא היה חברותא שלי. בתקופה זו למדתי מנתאי יותר מאשר למדתי לאורך שנים בשל אופי הוויכוח והדיון עמו".
חזי מרקוס, חבר מהתיכון, תיאר: "החל מהיום הראשון שהגעתי ל'בני חיל', באוטובוס בחזור, ניגשת אלי, תלמיד חדש שנחת עליכם באמצע השנה וככה קירבת אותי אל החבר'ה. מאותה שנייה התפתחה בי אהבה אליך. ככה בלי שום מאמץ, אלא פשוט עם האישיות המקסימה שלך, שברת לי את כל הפוזה והגעת ישר אל ליבי... איזה חוש הומור, ציניות וחדות.
כמה אני מתגעגע לאותם ימי חמישי ומוצאי שבת, בין כל המפגשים החברתיים שלך היית מוצא גם חצי שעה לשבת איתי על בירה. יכולתי להתייעץ איתך ולשפוך את ליבי. תמיד ידעת להקשיב, תמיד היה לך מה להגיד בדרך החכמה שלך... היית מצליח להצחיק גם בעת שיחה רצינית ושובר את כל הבייגלה בצלוחית..."
כתב האב ראובן: "את תעודת הבגרות שלו קיבלנו לאחר נפילתו, ליד קברו הרענן. בערבים שלפני בחינות הבגרות היה יוצא לבלות עם חברים. היה לו משפט קבוע שנהג לומר: 'את שאני יודע - אני יודע. ללמוד עכשיו, בלילה, לא יוסיף לי מאומה. לפחות הניחו לי להגיע לבחינה ב'ראש טוב'. 'ראש טוב' זה הביא את תוצאותיו, ציוניו (ממוצע של למעלה מתשעים) מעידים על צדקתו".
נתאי התגייס לצבא בתום לימודי התיכון. הגיוס לא היה מובן לו מאליו. אביו סיפר: "נתאי לא התגייס כי זו חובה או פקודת מדינה, אלא לאחר שליבן את הצורך והמשמעות של התגייסות, את החובה למילוי החובות כלפי המדינה ואת החובה ללכת אחרי צו ליבו ... הוא התעקש לאחר סיום לימודיו להתגייס לגולני למרות שהיה אמור להתגייס לחיל הנדסה. היה לו חשוב להיות עם כלל 'עמך' ולאו דווקא ביחידות מיוחדות. כמו כן, רצה להמשיך את המסורת המשפחתית של אחיו ששירתו בגולני".
עם סיום הכשרתו כלוחם נשלח נתאי לקורס מפקדים ולאחריו הדריך טירונים ופלוגת מסלול. בשלב מסוים התפרקה שדרת הפיקוד של המחלקה, המחלקה כולה עמדה בפני פירוק ופיזור החיילים. מפקד הקורס, בהכירו את כישוריו ויכולותיו של נתאי, הטיל עליו לפקד על שלוש הכיתות, להיות סמל המחלקה ואף להיות מפקד המחלקה – והכול בו-זמנית. באותה תקופה עלה בידי נתאי להצעיד את המחלקה ולהכשירה להיות מחלקה מובילה, מחלקה מספר אחת בהכשרה.
נתאי סירב לצאת לקורס קצינים, למרות לחץ כבד ממפקדיו ומקצינים בכירים אחרים. הוא הסכים לצאת לקורס סמ"בים (סמלים בכירים), אך לקורס זה לא זכה להגיע.
תיאר ראובן, אביו של נתאי: "בתקופה זו התגלו ועמדו במבחן כל היכולות שלו במלוא העוצמה. המחלקה שבפיקודו הפכה להיות מספר אחת. המחלקה המצטיינת במסלול ההכשרה. לאחר זמן נקלט מפקד מחלקה צעיר ונתאי המשיך להיות אהוב ואהוד הן על חיילי הפלוגה והן על מפקדיו, כולל מפקדים בכירים עמם היה לו קשר במהלך הפעילות. על ביצוע תפקידו זה קיבל אות הצטיינות... הוא ידע להקשיב ולהיות קשוב. הוא ידע לעמוד על דעתו, אך ידע גם ידע לקבל את הזולת - חייל או מפקד".
מפקדיו אמרו עליו: "סמל ראשון נתאי שטרן היה מפקד מוביל בפלוגה, אשר השקיע את כולו בתפקיד, תוך שהוא מחנך את חייליו באהבה לשאוף, ללמוד ולהתמקצע בתפקידם הצבאי. חבריו ומפקדיו זכו להכיר מפקד משכמו ומעלה. אדם חברותי, שנון, שידע לשלב בדרכו המיוחדת בין הפיקוד לבין יצירת הקשר האישי עם חייליו ועם כל זה לשמור על צניעות וענווה. את תפקידו כמפקד בלחימה ובשגרה ביצע באופן אחראי, תוך הפגנת הישגים מצוינים".
סמל נתאי נפל בקרב ברצועת עזה ביום י' בטבת תשס"ט (5.1.2009). נתאי נפל בקרב במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שנערך נגד החמאס ברצועת עזה במשך שלושה שבועות, דצמבר 2008 - ינואר 2009. הוא וצוות חיילים היו במחנה הפליטים בג'בליה, כשטנק של צה"ל ירה בשוגג פגז לעבר הבית בו שהו. בקרב נפלו יחד אתו רב-סרן דגן משה ורטמן ורב-טוראי יוסף מועדי.
חבריו סיפרו על התקרית: "ליל עשרה בטבת, 18:20 לערך, נתאי ארגן את הכוח לשהיית לילה, הציב את השמירה, דאג כמפקד אוהב ומסור לכרים ולשמיכות לחיילים ומשלא נשאר לו מקום, נשכב לרגלי החיילים".
ראובן, האב, תיאר: "נתאי נפל ביום שלישי בשבוע. שלושה ימים קודם, במוצאי שבת עוד הספיק לשוחח איתנו (ההורים) בטלפון. מילותיו האחרונות לאמו היו: 'אימוש אני אוהב אתכם. לא אוכל לשוחח אתכם כמה ימים'". הייתה זו שיחתם האחרונה. וראובן המשיך: "בימים שלפני הכניסה לעזה במבצע 'עופרת יצוקה' היו לנתאי שיחות עם מספר חברים בהן דיבר בגלוי וללא מורא על הסיכויים הגדולים כי הוא לא ישוב מהמערכה, ולמרות זאת לא רפו ידיו. בשיחה שניהל עם חיילי הפלוגה ערב הכניסה הקרקעית, הוא לא הסתיר את הסיכונים והסיכויים לפציעה או למוות".
בן עשרים ואחת בנופלו. נתאי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.
נתאי הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר נפילתו.
על מצבתו כתבה המשפחה: "הנושק לשמחה בחלפה על פניו, בזריחת נצח יחיה כל ימיו".
ראובן, האב ספד: "נקום נקמת דם עבדך השפוך, כל שנשאר הוא לזיכרון. נתאי, עמלת קשה כדי להשיג כל דבר - מהגן ועד סיום הלימודים. היו לך הישגים מדהימים עד היום המר והנמהר בו כל השאיפות נמחו כהרף עין. הבן יקיר לי, נתאי, לך בשלום ותנוח על משכבך בשלום".
שירה, אחותו של נתאי, ספדה: "אחינו האהוב, המתוק, היקר - את הגעגוע העמוק נמשיך לשאת בשארית חיינו. בתקופה האחרונה ראיתי אותך הולך ושוקע בתוך עולם משלך, עולם הצבא. היית עסוק עם חייליך גם בשבתות. היית בעולם של ירוק זית ואז בום, ברגע של לחימה נלקחת מאיתנו... היום אתה הולך מאיתנו ואני מרגישה שכל מילה שלי היא קשקוש לעומת התהום הענקית שנפערת לפנינו. אמרת שהיחידה שלך היא הכי מאומנת בצה"ל. הלכת עם מה שהאמנת, וגם אתמול הלכת, הלכת, הלכת ובאמת עד הסוף. זה כואב, שורף ופוגע בלעדיך".
ספדה לנתאי אליאור, בת דודתו: "היום צום עשרה בטבת, יום אבל למדינת ישראל והיום זה גם יום החורבן הפרטי שלנו. נתאי הוא לוחם של עם ישראל, גיבור וקדוש. אנו גאים בו כל כך. אנחנו יודעים שהוא נלחם את המלחמה של העם הזה".
חדוה גליקסון, אמו של גל חברו של נתאי, כתבה: "תודה לך שהיית חבר שמח ועליז לגל בני. תודה על התכונות הנפלאות בך שגל העריך ואהב כל כך, תודה לך על חוכמתך ושנינותך שהיוו מקור השראה ולימוד עבור בני, גל. תודה לך על השמחה ומשובת הנעורים שהצתת בו בהיותכם יחד, תודה על התמונות הנפלאות שלכם יחד ובמיוחד זו שאתם ישנים מכורבלים יחד, תמונה המביעה יותר מכול את הקשר האוהב ביניכם. נתאי, גל רוצה רק עוד פעם אחת לראות אותך, רק עוד פעם אחת להתקשר אליך ולהציק לך. אתה כל כך חסר לו. הכאב לא מרפה והגעגועים לא נותנים מנוח".
לזכר נתאי הוכנס ביום ירושלים ספר תורה לבית הכנסת "משכן יעקב" של קהילת נועם שיח בפסגת זאב, ירושלים. במעמד הכנסת ספר התורה אמר אביו: "נתאי נפל בעשרה בטבת, אבל בשבילי, כיליד ירושלים דור שמיני, זהו חג גדול. החיבור של הכנסת ספר תורה ויום ירושלים זה דבר מרגש מאוד. עם כל הכאב שלא זכינו להוביל את נתאי לחופתו, חשבנו שחופה של ספר תורה זה דבר ראוי. השמחה מהולה בעצב".
לזכרו של נתאי יצאה חוברת "איך נפלו גיבורים" ובה תמונותיו, קורות חייו הקצרים, תיאור נפילתו ודברי בני משפחה וחברים שכתבו לזכרו. היא נמצאת בדף לזכר נתאי באתר גל-עד לזכרם של חללי ירושלים, ובאתר גל-עד לזכרם של חללי גולני.
גד מכטה, סטודנט ממעלה אדומים, כתב בחוברת שיר לזכר נתאי, שאותו כלל לא הכיר: "כמה אפשר להכיר ולחוות, למרות שלא נפגשנו מעולם / כמה אפשר ללמוד מדמות שאבדה ונתכסתה מעיני בשר ודם / נשארו סיפורים, תמונות וזיכרונות / שיישארו לעד, בלבבות ובין השורות. / והמשפחה אף היא מוקירה ומזכירה את אהובה / ועומדת איתנה, אך שקטה וענווה / סובלת את סבלו של עם / נושאת את כאבה הפרטי, חובשת פצע שלא תם. / שבר בת עמי, שבר גדול ועמוק / נדרשת צעקה, צעקת עם לגודל האובדן, שלא לשתוק / אהבת האומה חסרת הגבולות לבניה יקיריה / המוסרים את נפשם לשמור חומותיה וגבולות עריה. / היא עומדת ונושאת את קולה / למעל מקברות הקדושים אשר נפלו בידי בני עוולה / מי כמוך ישראל עם נושע בא-ד-נ-י, אך עד מתי? / מי כמוכם חיילינו, ובפרט אתה - נתאי".
ביוטיוב ניתן לצפות בסרטונים לזכרו של נתאי, בהם: תיעוד חגיגת הכנסת ספר התורה לעילוי נשמתו לבית הכנסת, סרטון ובו מוצג נשקו האישי בנשקיה של הגדוד וסרטון "בזריחת נצח יחיה כל ימיו" ובו ריאיון עם אביו, ראובן, על חיי נתאי ומשמעותו של יום הזיכרון עבורו.
נתאי מונצח באתר הזיכרון של חטיבת גולני בצומת גולני שבצפון הארץ, ובגן לזכר הנופלים בני שכונת פסגת זאב בירושלים.
"יהי זכרו ברוך"