קורות חיים
בנם של טגאי ואסיאס. וורקנך שמעון נולד ביום כ"ז בכסלו תשמ"ו (10.12.1985) באתיופיה. ילד שישי מתוך שבעת ילדי המשפחה, לו שתי אחיות וארבעה אחים: גיל, אילן, דוד, ממיט, ליאור ומלכה. השם סמאי ניתן לו לשמר את שם הסב, ושמו הפרטי, וורקנך, פירושו זהב – כך בדיוק הרגישו הוריו כשהגיע לעולם, שקיבלו זהב לידיהם.
וורקנך גדל באתיופיה, ילד חייכן וחברותי, שובב ככל הילדים אך גם אחראי ומקפיד לשמוע בקול הוריו. בהיותו בן ארבע שנים וחצי, בחודש מרס 1990, עלתה המשפחה לישראל, וכאן הוא נקרא שמעון.
בהגיעם לארץ גרה המשפחה כשנה במעלות, ואז עברו לקריית גת שבדרום. שמעון גדל והתחנך בקריית גת. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי "משואה" בעיר, המשיך לחטיבת ביניים ביישוב אבן שמואל הסמוך לעירו ובהגיעו לתיכון עבר ללמוד בכפר הנוער ימין אורד בכרמל, שם חי בתנאי פנימייה. שמעון בלט כתלמיד טוב, אשר בכיתה אולי הצטייר כשקט וביישן אך חבריו הכירו את חוכמתו והעריכו מאוד את תבונתו.
בתקופת לימודיו בפנימייה שמעון מצא זמן להתנדב למשמר האזרחי. הוא הקדיש לכך שעות רבות, והוענקה לו תעודת הוקרה על פעילותו.
בנוסף ללימודים ולהתנדבות שמעון גם הירבה לעסוק בספורט, בעיקר שיחק כדורגל וכדורסל.
בשעות הפנאי שמעון הירבה לקרוא ספרים. משפחתו מספרת שמגיל צעיר היה תולעת ספרים ממש, אחד שקורא כל מה שנופל לידיו, והספרים העשירו מאוד את עולמו. הוא גם אהב מאוד לעבוד ולשחק במחשב ולצפות בסרטים, בעיקר בקומדיות – בקולנוע, בטלוויזיה או על מסך המחשב. את הפעילויות שלו ליוותה האזנה למוזיקה – שמעון אהב מאוד מוזיקה מסוגים שונים, בעיקר מוזיקה באמהרית, שפת אימו, ומוזיקה שחורה.
שמעון סיים את לימודיו בהצלחה. הוא שאף ללמוד רפואה, אך כיוון שהיה חדור מוטיבציה לשרת בצבא שירות קרבי משמעותי דחה את תכניותיו למועד שחרורו.
ביום 5.1.2005 התגייס שמעון לצה"ל, אחרי דחיית שירות של שנה לצורך סיום הלימודים. הוצע לו להצטרף למשמר הגבול אך הוא העדיף להיות הכי קרבי, כאחיו הבוגרים לפניו, וביקש להגיע לחטיבת גולני. כיוון שנתגלתה אצלו בעיה רפואית שמעון הוצב לשירות עורפי אך במשך שבועות התעקש, עד שהציבו אותו לחטיבת החי"ר – וזה היה, סיפר אחיו דוד, היום המאושר בחייו.
שמעון שירת כלוחם בגדוד 51 של גולני. סיפר סרן אלון, מפקד הפלוגה שלו: "שמעון היה הישראלי היפה בעיני. הוא בן למשפחת עולים מאתיופיה שעשה את הבחירות הנכונות כדי למלא את קיומו במשמעות ערכית. הוא גדל בפנימייה, ואני יודע מה זה אומר. הרבה יותר פשוט בשבילו היה לבחור בדרך הקלה, לא ללמוד ולא להתגייס, ואם להתגייס אז למשהו פשוט, אבל שמעון בחר בדרך הקשה". במהלך השירות שמעון התקדם לדרגת רב-טוראי.
ביום 12.7.2006 פתחו מחבלי החיזבאללה מלבנון בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו ופצעו כמה חיילים וחטפו שני חיילי מילואים. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית, ובהמשך החלה לחימה קרקעית של יחידות שהוכנסו ללבנון.
בשבת 22.7.2006 שמעון שוחח בטלפון עם הבית וסיפר שיחידתו עולה ללבנון.
שמעון נפל בקרב בבינת ג'בייל שבדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה, ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006).
הקרב בבינת ג'בייל הוא מסיפורי הגבורה הבולטים של מלחמת לבנון השנייה. ביום רביעי א' באב תשס"ו, עם עלות השחר, במהלך פשיטה אוגדתית על העיירה בינת ג'בייל, התקדם הכוח של גולני וניסה לפרוץ למבנה במטרה לבצע מתוכו מארב. במהלך הפריצה נתקלה מחלקת החוד במחבלי החיזבאללה שתקפוה מאחור. הקרב נערך במטע זיתים מוקף חומות אבן, ונמשך למעלה מעשר שעות ברציפות עד הכרעתו של האויב. כארבעים מחבלים נהרגו. "בקרב שמעון היה אחד הלוחמים האמיצים, אשר רץ עם האלונקה פתוחה כדי לסייע בחילוץ", סיפר מפקדו.
בקרב נפלו שמונה חיילי צה"ל וכשלושים נפצעו. עם שמעון נפלו: סגן מפקד הגדוד רב-סרן רועי קליין, סרן אלכסנדר שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמל ראשון שמעון דהן, סמל ראשון עידן כהן, סמל ראשון אוהד קלאוזנר וסמל אסף נמר.
שמעון היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות וארבעה אחים.
שמעון הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל.
ספד לשמעון מפקד הגדוד, סגן-אלוף יניב: "שמעון אדגה יקדים ויזדרז. בשקט, בצנעה יעשה. כך בחייו, כך במותו".
כתבה אחותו של שמעון: "שמעון. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום אני חושבת עליך. ובכל יום אני מתגעגעת אליך. איזה חיים לקחת, שמעון אחי, לך אני רושמת כדי שתדע שאנחנו איתך.
אני יושבת פה ונזכרת בך, ובמילים שנהגנו לחלוק. זה משגע אותי, אני לא יודעת מה לעשות. שאלה לי אליך: איך שם למעלה? האם טוב לך שם?
איזה בן אדם היית, איזה אח היית, כזו נשמה טהורה. היה לך חיוך שאותו אף פעם לא אשכח. כל כך מוזר לי לדבר עליך בלשון עבר. אני זוכרת שהיינו יושבים ומדברים על הכול, היית כל כך פתוח איתי ועכשיו זה חסר לי מאוד.
עבר זמן מאז אותו היום הנורא, ועכשיו כולנו מנסים לחיות עם החלל הריק, כולנו מנסים להמשיך באותה שגרה. אך בעצם זה לא אפשרי כי אתה כל כך חסר. איך זה שהלכת, אני עדיין מרגישה שזה לא אמיתי, שאולי תופיע פתאום. אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא תשוב.
אני כל כך מתגעגעת, אין לך מושג עד כמה. מקווה שטוב לך שם למעלה".
כתבו בני משפחתו של שמעון: "אף אחד לא יודע מה אתה בשבילי, אף אחד לא שומע את הכאב שבליבי, אף אחד לא מבין כמה עכשיו כואב, אף אחד לא רואה את הדמעות הזולגות מעיני, אף אחד לא יודע שאתה מופיע לי בחלומות – זיכרונות שלעולם לא אשכח, לעולם.
איך זה שמלאך כמוך עזב אותנו סתם כך?
אני מבינה למה אלוהים רצה אותך קרוב אליו, כי היית מלאך בין אנשים, ועכשיו תהיה מלאך בין מלאכים".
שמעון מונצח בעירו קריית גת ובבית גולני שבצפון הארץ. בנוסף, חללי גדוד 51 של גולני שנפלו בלבנון, וביניהם שמעון, מונצחים במספר מקומות:
ביער ביריה בצפון הוקם לזכרם "חניון עשרת האחים".
ביישוב בית חורון הסמוך לירושלים, יישובו של הנופל אוהד קלאוזנר, הוקמו מצפור הנוף "מצפה אוהד" ובסמוך לו "בוסתן השמונה".
ביישוב עלי בשומרון, יישובו של הנופל עמיחי מרחביה, הוקם מסלול ההליכה "דרך עמיחי" ובו הנצחה לעשרת נופלי הגדוד.