קורות חיים
בנם הרביעי של אסתר ואהרן. נולד ביום י"ח בטבת תש"מ (7.1.1980) בירושלים. אח ליצחק, אמיר, זֹהַר ונֹעַם אחיו הצעיר.
כשיואב נולד קיבלוהו שלושת אחיו הגדולים בהתרגשות ובחיבה. "תינוק חדש נולד במשפחה," סיפרו הוריו, "עיניו שחורות ומשוקדות, נבונות ובוחנות. לראשו פלומת תלתלים שחורה. יו–אב קראנו לו, שם ה' נקרא עליו. ה' אב רחום וחנון. כשמו של יואב גיבור ישראל. עטפנוהו מכל עבריו באין סוף חיבה ואהבה... כמו שתיל רך בגן טיפלנו ומילאנו כל מחסוריו, בליבנו תפילה אחת: שיגדל הילד ויפרח אל עולם של שלום, של אחווה, אל עולם של תקווה ואמונה... מלא שלווה, שמחה ואהבה".
יואב התגורר עם משפחתו בשכונת הר-נוף שבירושלים. הוא גדל והתחנך ברוח התורה והעבודה. אימו אסתר מספרת כי "כבר בילדותו התגלה יואב כילד עדין ואציל רוח, נחוש והחלטי ובלתי מתפשר באמונתו. כמו כן היה תלמיד מוכשר מאוד, דָבֵק במשימות המוטלות עליו במסירות ובאהבה".
את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר הממלכתי דתי "הר-נוף" שבירושלים.
הילד הרך הפך לנער נערץ על כל מכריו, נער חרוץ שדרש מעצמו לעשות את המיטב, ושקד על לימוד התורה. יואב כיבד את הזולת באשר הוא, עזר לכל דך ונדכא. "לב טהור נטע בו אלוקים, ורוח נכון נסך בקרבו. כל אשר עשה הצליח," מספרים הוריו.
שלוש היו אהבותיו: לימוד התורה, אהבת הארץ ונגינה על הגיטרה.
יואב דבק במצוות התורה, וגם בימים הקשים של שירותו הצבאי דִקדק בקלה כבחמורה. הוא אהב את ארץ ישראל, טייל בה באופנועו מגיל שבע-עשרה והכיר כל שעל אדמה בה, כל הר וגבעה וכל עמק ומישור. יואב נהג לומר: "אני מכיר את כל השבילים בארץ בכל מקום שאמצא אדע לחזור משם". יואב התפעל מיופייה של מולדתו, נשם את ריחה, גמע אל קרבו את נופיה והנציח אותם במצלמתו.
הוא אהב לפרוט על הגיטרה משירי ארץ ישראל. ניגן בכל מוצאי שבת והיה מנעים למשפחתו את צאת השבת בניגוניו.
יואב סיים את חוק לימודיו במלוא ההצלחה בבית הספר התיכון התורני על שם הימלפרב בירושלים, וטרם גיוסו לצה"ל פנה ללמוד כשנתיים בישיבה הגבוהה "שבי חברון" שבחברון, כדי להתחזק בלימוד הגמרא, בתורה וביראה. על כל שיעור ולימוד שקד, חקר ודרש. "בכל יום היה קם בשש ויוצא להקיף את קריית ארבע," סיפר אחיו אמיר "כדי להכין עצמו לאתגרים בצבא".
יואב התגייס ב-13 במרס 2000 לחטיבת "גולני". "כבר בטירונות אמרו שיואב הוא החייל הכי טוב. תמיד היה אפשר לסמוך עליו – הוא היה שקט וצנוע," אמר מפקדו של יואב, סגן יצחק בן-בשט.
יואב התקבל ליחידה המובחרת, ביחידתו שירתו עולה חדש מאתיופיה ועולה חדש מרוסיה, ובשלב מסוים בטירונות רצה מפקד המחלקה להדיח אותם. יואב זעם, נפגש עם המ"מ (מפקד מחלקה) כדי להסביר לו שאין זו חוכמה לאמן בחורים עם מוטיבציה, אלא לאמן ולחנך חיילים עם קשיים, בלי מוטיבציה, ולהפוך אותם לחיילים טובים. יואב התנדב לחנוך את החיילים הללו. אחד מהם סיים את הטירונות בהצלחה, יצא לקורס קצינים והפך למפקד צוות ב"אגוז".
יואב שירת בעזה ובלבנון ונפצע פעמיים. מפציעתו הראשונה החלים בקלות יחסית, אך פציעתו השנייה הייתה קשה יותר, ואף-על-פי-כן התעקש להמשיך לשרת. הוא אף נשלח לקורס קציני חי"ר (חיל רגלים), שאותו סיים בהצלחה רבה. "יואב הלך עד הסוף עם מה שהאמין בו ולא ויתר לעצמו," אמר חברו, סגן-משנה יכין זיק, "גם כשנפצע ברגלו בקורס קצינים, הוא חזר לפעילות מוקדם מהצפוי ושרד את המסלול בקורס עם ברכיים פצועות".
יואב היה אדם ערכי ורצה לתרום כמה שיותר, לשמור על העם ועל המולדת שאותם כה אהב. מחשבותיו וכוונותיו היו נתונות לעשיית טוב, לא לעצמו, אלא לעם ישראל. כשסיים את קורס הקצינים התייעץ עם הרבנים מה חשוב יותר ואיפה כדאי להיות קצין – ביחידה או בגדודים. הוא חשב שבגדודים יוכל לתרום יותר, להשפיע יותר, שם יעבוד קשה יותר, עִם "כל עם ישראל"; אך מפקדיו ביחידת "אגוז" לא ויתרו עליו , הוא חזר ליחידתו והפעם כקצין שפיקד על טירונים שהתנדבו לשרת ביחידת "אגוז".
אמיר אחיו סיפר עליו: "הוא היה צנוע, אציל נפש, ולא דיבר עם אנשים על התפקידים שעשה בצבא".
יואב היה לוחם אמיץ ללא חת, קצין מקצועי ברמה גבוהה, שהשרה ביטחון על חייליו. הוא השתתף בעשרות פעולות בלבנון, ברפיח, בעזה, בג'נין, בשכם, בחברון, ברמאללה ובבית לחם. כאשר נכנס לבתיהם של מבוקשים עם המקלע על כתפו, אסף את הילדים שהיו בבית, הושיב אותם בפינת החדר, דיבר איתם כדי להרגיעם וחילק להם סוכריות, שהיה ממלא בכיסיו טרם יציאה לפעולה. הוא הצטיין ושימש דוגמה ומופת לחבריו ביחידה ולפְקוּדָיו, והיה מקור גאווה להוריו לאֶחָיו שכולם שרתו ביחידות קרביות. כלפי חוץ הפגין קשיחות ועוצמה אך תוכו היה מלא רוך וחמלה. חיוכו הקרין ביטחון לכולם.
כקצין ביחידה דאג תמיד לחייליו, ערך ביקורי בית כדי לברר מה מצבם של אלה שנראה היה לו כי סבלו מבעיות כלכליות, ושיש לטפל בהם. את הגופיות התרמיות היקרות שקנו לו הוריו חילק לאלה מחייליו שידם אינה משגת לקנותן.
גם בימים קשים בשירות הצבאי ספרי החומש, המשנה וההלכה לא משו מכיסו. בכל דקה פנויה, גם בעת אימונים ובזמן פעילות בשטח, הוא היה פותח ספר ולומד תורה.
כאשר יצא יואב לחופשה קצרה, לפני שירות הקבע, הוא בחר לנצל אותה לעבודת שמירה על הארץ שכה אהב. הוא חָבַר לידידו יהודה בן-יוסף, שהשתחרר כמה ימים קודם לכן ועבד כמאבטח מטעם המועצה האזורית "הר חברון". השניים שירתו יחדיו ביחידת "אגוז", ובמהלך השירות התיידדו, ואף עברו ביחד סכנות רבות בלבנון ובשטחים. עתה היה תפקידם לאבטח מתקן של המועצה האזורית "הר חברון" ב"גבעת האנטנה", השוכנת כקילומטר וחצי מהיישוב מעלה חֶבֶר.
באותו יום מר ונמהר, ה-13 במרס 2003, פעל באזור כוח של צה"ל, משום שעל פי מידע מודיעיני היו אמורים להימצא שם באותו זמן מחבלים שיצאו לפיגוע באזור הר חברון.
בקרוואן על הגבעה שהו באותה עת יואב דורון ויהודה בן-יוסף עם ארבעה פועלים פלשתינים. בחוץ שרר קור עז, ויואב מזג להם קפה כדי להתחמם. הפועלים עסקו בבניית גדר בטון סביב הקרוואן של שני המאבטחים, כהגנה מפני ירי מחבלים. יהודה נפרד מהם לשלום ויצא עם רכב הביטחון לאסוף את המאבטח השלישי מקריית ארבע. הוא לא הספיק להתרחק וכוח צה"ל זיהה אותו בשוגג כמחבל חמוש. החיילים הורו לו לעצור. הרכב עצר ומשביקש בן-יוסף לרדת מהרכב תרגמו החיילים את תנועתו כאיום ופתחו לעברו באש תופת. יהודה בן-יוסף נהרג במקום. יואב שמע את צרורות הירי, דיווח במכשיר הקשר למוקד קריית ארבע על מה שנראה כמו מחבלים מחופשים לחיילים, לקח את נשקו, הורה לפועלים להישאר בקרוואן ורץ החוצה לכיוון דרום. טייסי מסוק ה"קוברה" הצה"לי שחיפה על פעילות החיילים חשבו בשוגג שמדובר במנוסת מחבל מבוקש. הם ביקשו אישור ירי, וכשזה ניתן ירו לעבר דורון והרגוהו.
סגן-משנה יואב דורון נפל בעת שירותו, ביום ט' באדר ב' תשס"ג (13.3.2003), בהר חברון. בן עשרים ושלוש היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים וארבעה אחים.
יואב היה אמור להתחיל בתפקידו החדש כמפקד מחלקה בצבא קבע, עם חזרתו מהחופשה שהסתיימה באסון.
היה זה אירוע הירי של כוחותינו-על-כוחותינו החמור ביותר בארבע שנות האינתיפאדה. בעקבותיו נפתחה בצה"ל חקירה ארוכה, ונמצא כי נוהל הקרב של המבצע לקה באופן משמעותי. בעקבות החקירה הוחלט על סדרת צעדים משמעתיים נגד קצינים שהיו מעורבים במחדל.
אסתר, אימו של יואב, כתבה: "מעטים היו ימי חייו אך מלאי תוכן, עוצמה ומעש, ותמיד תהיתי, כמה מעלות טובות יכול אדם כה צעיר להכיל באישיותו: דבק בתורה ובמצוות, אוהב הארץ והאדם, עז רוח וגבורה, אוהב שלום ורודף שלום, עניו ואציל נפש. בעשרים ושלוש שנות חייו קנה את עולמו, הצליח להשפיע על כל הסובבים אותו. האור הגדול שהותיר אחריו הוא נר לרגלינו, נתיב לאורחותינו לעד".
הרב משה בלייכר מישיבת "שבי חברון" ספד לו: "אנו זוכרים כיצד יואב הגיע לישיבה, בחור צעיר ועדין, והינה הוא מתחיל ללמוד. ההתחלה אינה קלה, אבל יואב איננו מוותר, הוא יודע שחשוב ללמוד תורה על מנת לבנות את עצמו, ולמען בניינו של עם ישראל. והינה הוא יושב ועמל בתורה, יושב ולומד יום ולילה בהתמדה, בלי הפסקה, בצורה קבועה... כל הזמן עם החיוך הביישני שלו, העדין שלו. מצד אחד קצין – רציני, חזק, אמיץ וגיבור, ומצד שני – ביישן, עדין ואציל נפש... מאז שהתגייס תמיד היה בא לישיבה, לא שכח אותה לרגע, בכל מקום, בכל זמן... מי שהכיר את יואב יודע שהייתה פה נשמה, נשמה טהורה".
הוריו של יואב הכניסו ספר תורה לבית כנסת במצפה אשתמוע בדרום הר חברון –
לעילוי נשמתו של יואב. כתיבת הספר נחתמה בנוכחות הראשון-לציון הרב בקשי דורון. מבית המשפחה בירושלים יצאה תהלוכה לבית הכנסת הדתי-לאומי בשכונת הר נוף. שם נישאו דברים וברכות רבנים, אישי ציבור ואנשי צבא, בהם גם אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי. מבית הכנסת יצאו אוטובוסים ממוגני-ירי להסעת המתכנסים למצפה אשתמוע.
בבית הכנסת שבישוב מעלה חבר הוקם ארון קודש ופרוכת מהודרת לזכרו.
לזכרו נכתב גם ספר מאמרים על עיר האבות חברון: "חברון אבות ובנים" בהוצאת ישיבת "שבי חברון" שבה למד יואב טרם גיוסו .
"יהי זכרו ברוך"