סמל אבשלום אבשי שושני ז"ל

קורות חיים

אבשלום (אבשי) בן זקונים לרבקה וחיים, נולד בב' ניסן תשל"ט (30.3.79) בירושלים.

בשנת הולדתו דיברו וחלמו, אף נראו ניצני שלום בינינו לבין מצרים.

הוריו הרגישו צורך לקרוא לבנם בשם אבשלום המסמל אותה ערגה לשלום.

בילדותו למד בבי"ס מימון, נועם, וכבר אז ניכרה בו אהבת השלום ותכונת ה"חבריות" שכה אפיינה אותו במשך חייו.

המשיך וסיים בישיבה התיכונית בית-אל, שם התחבב מאוד על כל צוות הרבנים, המורים והחברים שכינוהו בפירוש "נשמה טהורה". סיפר אחד מרבני הישיבה שבאחד הטיולים פרץ סכסוך בין החברים שהעכיר את אווירת הטיול. משבא אותו רב, שסיפר את הסיפור, להפריד בתוקף בין הניצים, ניגש אליו אבשלום וביקש ליישר בעצמו את ההדורים בין חבריו, ואמנם הוא עשה זאת בשקט הנפשי ובחיוך הכובש שלו. סיפור זה היה רק אחד מני רבים שהעידו על אותה אווירה של אהבה ושלום שהשרה אבשלום בנוכחותו.

כתב הר"מ של אבשי לאחר מותו:

"אבשלום - היית אב, והיית שלום.

היית אב שמעניק ומעניק ברוחניות ובגשמיות לכל הסובבים אותך, הענקה, חסד שבך ללא גבולות - חסד טהור שיצא מלבך הכל-כך טהור, הכל-כך טהור, והיית שלום באישיותך המופלאה, הקרנת שלום על כל הסובבים אותך. איני זוכר כעס בך, אינני זוכר עצב בך, תמיד שמחה, שלווה, שקט וחיוך מקסים שנסוך על הפנים, וכל אלו בקעו מעוצמתך הפנימית הנפשית האדירה..."

בעת לימודיו בישיבה היו ימים קשים ביותר של פיגועים. משנרצח חברו הטוב דוד בוים, היה אבשלום כתף לחבריו ששאבו עידוד רב ממנו, וכך היה אבשלום למשענת גם באירועים טרגיים אחרים שפקדו אנשים המקורבים לו.

אותה תכונה אפיינה אותו גם בתקופת הטירונות כשעזר לחיילים עד כדי מסירות נפש של נשיאת משאות כבדים במקומם או נטילת משמרות שלהם בשבתות ושמירות של מי שלא יכלו לעמוד בזה ועוד כהנה וכהנה. משסיים את הישיבה בחר ללמוד במכינה קדם צבאית ישיבתית "בית יתיר".

הלימודים במכינה הקנו לו מיומנויות הנצרכות לשירות הצבאי ושם קיבל אכן תפקיד של אחראי-ניווטים שהתאים לו ביותר וחיזק בו את האהבה העזה לאדמת הארץ, ועוד יותר מכך התחזק אבשלום בלימוד תורה ובקיום מצוות שהשתלבו ותאמו להפליא את אישיותו ואת נטיותיו.

כמו כן גברה בו המוטיבציה לשרת ביחידה מובחרת. ובמרץ 99 התגייס לשורות גולני, כשעם סיום הטירונות נבחר עם חבריו לשרת בסיירת עורב של גולני.

בצבא השתדל אבשי לקיים מניין מתפללים. הציע לחבריו שילמדו בספר קודש כלשהו בין פעילות לפעילות במקום לבזבז זמן יקר. כל זאת עשה, כפי שהעידו חבריו, בנועם הליכות ובחיוכו המקסים.

לאחר שירות צבאי שארך כחצי שנה, נבחר, על סמך תכונותיו ההומניטריות - כדברי מפקדו, לצאת לקורס חובשים קרבי שאותו סיים עם אות מופת.

כותב למשפחה חבר שהכירו לראשונה בקורס חובשים: "עברתי עם אבשלום ז"ל שעות רבות: בבקרים - בתרגולים זה על זה, בערבים בלימודים יחד, ובלילות - בשמירות. למדתי ממנו המון על מסירות, על נתינה בכל מצב ובכל שעה בלא כל כוונה לזכות בתמורה, ועם זאת אותה צניעות שאפיינה אותו כל כך. אבשלום היה בנאדם שנשאר שבת כדי שחברו לקורס ייצא הביתה במקומו. הוא זה שנשאר תמיד אחרון כדי לסיים את המטלות שהוטלו על כל הקורס, בשעה שכל השאר כבר פנו איש-איש לעיסוקיו. הוא זה שחנך חייל מתקשה, ישב עמו שעות על גבי שעות ולא הרפה, עד שאותו חייל הגיע להשגים שהוא עצמו לא האמין כי הוא מסוגל להם.

אין זה פלא שבסוף הקורס, החליט הקורס כולו - פה אחד - לבחור בבנכם כחניך למופת. אבשלום ז"ל היה חניך למופת, חייל למופת ובנאדם למופת.

הנני מודה על הזכות שניתנה לי להכיר אדם מיוחד זה..."

עוד סיפרו חבריו מסיירת עורב, שעם צאתו לקורס אמר להם: אתם תמשיכו כאן ואני אשתדל להצטיין שם כדי שאוכל להפיק מעצמי את המיטב כשאני אצטרף אליכם בתפקידי החדש.

ואמנם לאחר שסיים את הקורס בהצלחה שמח מאוד לחזור אל חבריו בבסיס שכה הרגישו בחסרונו וציפו לשובו בקוצר רוח. לעומת חבריו בבסיס, באותם ארבעה חודשים שהשתלם בקורס, היו הוריו מאושרים לראותו לעתים תכופות, בעת שהיה מבקר בבית ומשתף אותם בכל החוויות שעברו עליו.

מאותה פעילות פסיבית של לימודים חזר אבשי ללא שום קושי לפעילות המבצעית ואפילו התפלא, כמפקדו וחבריו, על הקלות שבה התרחש אותו מעבר.

מספרת אמו: בבית גילה אבשלום רגישות והיה מעורב בכל מה שעבר על בני המשפחה ותמיד נכון להגיש עזרה, גילה תושיה בכל מצב, אהב לשמוע מוזיקה והרבה לטייל עם חבריו. לא נטה לשיחות בטלות, וכשהיה שומע דברים בגנות אחרים, נטה לשתוק.

בשבוע האחרון לחייו, בעת חופשת 'רגילה' מהצבא, לאחר בילוי קצר עם חבריו, חשב שזמן יקר מבוזבז, וביקש להתנדב למד"א, אולם, לצערנו הרב לא הספיק לממש את רצונו.

יום לפני מותו של אבשי, הוא ליווה את חברו הטוב מהשכונה, ידידיה גפן הי"ד, שנהרג בלבנון, למנוחת עולמים. העצב והיגון ניכרו מאוד בבתינו, כי הכרנו היטב את משפחת גפן, אבשלום יצא עם חבריו לנחם את המשפחה, והאווירה בבית הפכה להיות יותר כבדה וטעונה.

ביום שלישי, יום מותו של אבשי, לאחר שאכלנו יחד ארוחת צהרים, הוא שוחח עם חבריו בטלפון, שעות ארוכות, בנסותם לעבד ולעכל את האבל הכבד והם תכננו לצאת בערב לבלות על מנת להפיג את המתח. אבשלום הציע שילכו לשחק כדור-סל. הפגישה נקבעה ל-9.00 בערב, אך הטלפון נדם בסביבות השעה 8.20, ונשמט מידו של אבשלום. וכך, כשחזרו הוריו הביתה בשעה 11.00, - מצאוהו שמוט ללא רוח-חיים על הכורסא.

הוא נפח את נשמתו כנראה מדום לב. הלב הגדול, הטוב והמסור - לא עמד לו יותר...

הרבה כוחות, אומרת אמו, שאבנו ממה ששמענו על אבשלום בימי האבל, על תכונותיו ונועם הליכותיו ועל מעשיו הנאצלים, שלא ידענו עליהם.

ומי ייתן שלאורו ובדרכו נמשיך ללכת, ויהיה בזה משום הנצחת שמו.

הותיר אחריו הורים, חמישה אחים ואחות.

כך הספידו הר"מ בישיבתו:

"אבשי, אחי, אהובי, יקיר, תלמידי ומורי, כנראה שפעלת בשנותיך הקצרות את כל שפועל אדם מן השורה בשנותיו הרבות וריבון העולמים שכל כך אהבת חפץ בך באותו לילה... חיים ורבקה יקרים בביתכם לא גידלתם אדם, גידלתם מלאך, ואם מאדם קשה להיפרד על אחת כמה וכמה ממלאך. אבד לכם שושן מביתכם..."

יהי זכרו ברוך.