טוראי צבי פיגה ז"ל

קורות חיים

בן ד"ר פרץ (פריץ) ורוזה. נולד ביום ב' בשבט תר"ץ (1.2.1930) בברסלוי שבגרמניה

משחר ילדותו היה בננו צבי אהוב על כל מכיריו, בגלל רוחו העליזה ומזגו הטוב. כשעלינו ארצה היה בן שלוש. הוא התאקלם מהר בארץ והרגיש עצמו כ"צבר" לכל דבר. הוא רכש תמיד את ידידותם של בני גילו השכנים ושל בני כיתתו בבית-הספר.

עברנו ליבנאל בהיותו בן אחת-עשרה. כאן הרגיש עצמו, כבן המושבה, בטוב. הוא התענין בחקלאות, ובזמנו הפנוי אהב לעבוד בגינה וכן בשדות, אצל האכרים.

בהיותו בן ארבע-עשרה החל ללמוד מקצוע הנגרות בבית-ספר למלאכה ע"ש לודויג טיץ ביגור. אף שם התחבב במהרה על חבריו ללימודים ועל מדריכיו. מורו ומדריכו החינוכי, מיגור, כותב: "ליויתי את בנכם צבי ז"ל שלוש שנים בדרכו בחיים, אולי בתקופה המכריעה ביותר לאדם. ראיתיו כנער חביב ותמים בדרכו. אהבתיו על יושרו והשתדלתי לעודד אותו בהתלבטויותיו. נער נאה וזקוף, כך נשאר בזכרוני".

הוא אהב לטייל - ולא החמיץ שום הזדמנות להכיר את הארץ. כבר מגיל רך השתתף באימוני ה"הגנה". כתום למודיו בבית-הספר המקצועי טיץ, התגייס לנוטרות ביבנאל...

הוא ליוה מכוניות נוסעים, כדי להגן עליהן מפני התקפות הערבים. כשנשלח עם חבריו, בפברואר 1948, להגן על הכביש שליד לוביה הערבית, נפצע מירית כדור ברגלו. בשוכבו בבית החולים שוייצר בטבריה, עודד את כל החולים והשרה מצב רוח מרומם בחדר חוליו.

בטרם נרפא פצעו כליל, כבר הפעיל מכונת יריה "בזה" נגד התקפות מטוסים.

בהתקפה על לוביה לא נאות להשאר במושבה. מפקדו סרב לשתפו בפעולה בלי תעודה רפואית המאשרת, כי מסוגל הוא שוב להשתתף בקרבות. אביו נעתר להפצרותיו ונתן את האישר הרפואי המבוקש טרם זמנו.

כשהוזעקה תגבורת מיבנאל לסג'רה המותקפת, הוכיח שם את עוז רוחו. על אף ההרוגים והפצועים הרבים סביבו, אימץ את לב חבריו. אש ה"בזה" הבלתי פוסקת, שכוונה על ידו היטב לעמדות האויב, היתה גורם חשוב בהדיפת ההתקפה על סג'רה. אחד ממפקדיו ספר לנו על קרב זה בהתפעלות, בצינו, שצבי הראה גבורה יוצאת מן הכלל בקרב.

הוא הצטרף לחטיבת "גולני" כנהג והשתתף בכל מלחמותיה. בנגב הביא אספקת מזון ותחמושת לקוי החזית, תחת ההתקפות הבלתי פוסקות של המצרים על עורקי התחבורה. בתום הקרבות העזים סביב רפיח, באו הוא ועוד מספר יבנאלים מיד הביתה כדי להרגיע את ההורים. לשם כך נהג צבי במכוניתו, בלילה, שתים-עשרה שעות רצופות, וזאת לאחר יום עבודה מלא, ולקראת יום עבודה חדש למוחרת.

עקב תפקידו, היה בין הראשונים שהגיעו לחוף אילת. כשעברה חטיבתו לגליל המערבי, הרבה לבקר בבית. הוא רצה לחזור למקצועו הציוילי האזרחי, והכין לעצמו נגריה צנועה, אף רכש כלי נגרות רבים.

ומה שמח כשנודע לו, בתחילת ינואר, שהגיע עבורו צו שחרור מן הצבא ל-7 בפברואר 1950 - יום הולדתו העשרים. צבי לא זכה לרגע זה. ימים אחדים לפני שחרורו נספה בתאונה במכונית הצבאית שאותה נהג.

צבי! זכינו לחיות אתך רק עשרים שנה. כל תכניות החיים היו עוד לפניך. בחייך הקצרים הצלחת להוכיח, שידעת למלא באמונה ובמסירות את החובות, שעמנו המתחדש מטיל על כל צעיר. עליז היית תמיד, ומצב רוח טוב השרית על סביבתך. חברות אמת שררה בינך לבין כל אלה, שבאו אתך במגע. מוכן היית תמיד לעזור לאחרים בכל לב ובשכל ישר.

יהי זכרך ברוך!



הוריו