רב"ט עומר גרינשטיין ז"ל

קורות חיים

עומר, בן נוגה ואבא, ממייסדי קיבוץ כיסופים, נולד ביום י"ד בטבת תשי"ד (20.12.1953) בקיבוץ כיסופים. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "מעלה הבשור". הוא היה ילד רגיש ובעל תפיסה טובה ולמרות שבתחילה לא הראה עניין רב בלימודים, הרי משעשה מאמץ להצליח עלה הדבר בידו והוא לא נפל מחבריו. הוא לא השקיע מאמץ בלימוד מקצועות שלא החשיבם ולא מצא בהם עניין, אך לעומת זאת היה בין המצטיינים במקצועות ריאליים, ובעיקר בכל הכרוך בניסויים במעבדה, ובסיום הלימודים הכין עבודת-גמר מעולה בנושא תורת הקול. עומר היה חבר בתנועת "הנוער העובד" בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד, ובמסגרת זו השתתף בחוג לידיעת הארץ והרבה לסייר ולטייל. הוא היה ספורטאי, הצטיין בקפיצה לגובה והיה בעל השיא בבית ספרו; כן הצטיין בשחייה והשתלם בקורס למצילים-חובבים. היה לו חוש ליופי וכחובב צילום הרבה לצלם אנשים ונופים במצלמתו. מטבעו היה ילד מסוגר, אך בבית-הספר התיכון נתרבו מגעיו עם חברים וחברות, הוא נקלט היטב בחברה ורכש לו ידידים רבים, שכינוהו בשם-החיבה "פוגי". משנתיידד עם אדם - הייתה ידידותו אמיתית וכנה. לעתים נתפס לדברים ונהג עקשנות בכל עניין שנראה לו צודק, ולא ניאות לוותר ולהתפשר. הוא היה נדיב-לב. נכון תמיד להתנדב, מחונן בהומור רב אם כי היה ביישן במקצת. עומר הצטיין בכושר-עבודה ובשאיפה לעשות כראוי כל מלאכה שהוטלה עליו. הדבר ניכר, בעיקר בעבודתו בפרדס, ומרכזי-הענפים במשק בקשו תמיד לשבצו אצלם בעבודה כי ידעו שאפשר לסמוך עליו. הוא התעניין במיוחד במכונות, במכשירים ובכלי-רכב, ובעיקר אהב טרקטורים. נער תמיר היה, רזה במיוחד וכל הנסיונות שעשה להוסיף משקל עלו בתוהו. הוא הרכיב משקפיים, הקפיד בלבושו וגידל רעמת שיער עבותה, שגלשה עד לכתפיו.

עומר גויס לצה"ל בתחילת דצמבר 1972 והוצב לחיל-הרגלים. הוא התנדב לחטיבת "גולני" למרות שאמור היה להצטרף לנח"ל. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מ"כים והוענקה לו דרגת רב-טוראי. הוא היה חייל טוב לפי דרכו. אמנם לא תמיד ציית לפקודות בצורה עיוורת, אבל היה ממושמע בכל הקשור במשימות שהכיר בחשיבותן. הוא הרבה להתלוצץ בתקופת-האימונים ולא-פעם בא בטענות על המאמץ המפרך, אך התעקש להמשיך והצליח יפה להחזיק מעמד. גם ברגעים הקשים ביותר של מאמץ גופני ונפשי, ידע לשמור על המוראל, עודד את חבריו ועזר להם. הוא היה אהוב על חבריו-לנשק, שכינוהו בשם-חיבה "עומי-גריני". גם מפקדו חיבב אותו על-אף התעלולים שהכין לו חדשים לבקרים ואכן כתב עליו: "בתקופה שעשה ביחידתנו הצליח לתרום רבות לפלוגתו, במסירות הרבה שגילה בביצוע המשימות". ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) השתתף עומר בקרב על כיבוש מוצב החרמון מידי הסורים. בהסתערות נפגע המקלען של עומר והוא קפץ מיד אחריו, כדי להעבירו לאחור ולתפוס את מקומו כמקלען ואז נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בכיסופים. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו. חייל שלחם לצידו כתב: "בלי להרבות במליצות - מעשהו היה כרוך בסיכון ובאומץ-לב והיה מעשה-גבורה אמיתי" ; חברו בצבא כתב עליו: "עומר לקח הכל ברוח טובה, גם כשהיה 'מקטר' - תמיד עם אותו חיוך שובבי, שכולנו אהבנו. רבים נשברו, אבל עומר לא היה עמהם. היה בו משהו מיוחד, שנתן לו כוח לא רק להחזיק מעמד, אלא אף לעזור לאחרים" ; המשורר יהודה עמיחי כתב: "אנא, גם אלה שלא הכירו אותו, אהבו אותו גם אחר מותו" ; המשורר נתן זך כתב: "אנחנו, שבמשך כל השנים לא עלה בידינו לצור את המלחמה למשמעות נתפשת, זוכרים אותך כמו דף כתוב שורות צפופות. כתב לא מובן, אולי, אבל נכון, של ימים אשר עברו מבלי להיגמל" ; קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכר חבריו שנפלו בקרב, ובה פרק שהוקדש לדמותו.