קורות חיים
יצחק, בן פלורה וחיים, נולד ביום ט' באייר תשי"ד (12.5.1954) בקיבוץ כפר דרום. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לבאר שבע, שם למד בבית-הספר היסודי "חזון עובדיה" ואחרי-כן ב"דגניה". לאחר שנים עברה המשפחה לבת-ים, שם למד יצחק (שכונה גם איציק) בבית-הספר היסודי "תחכמוני". את לימודיו סיים בבית-הספר התיכון עירוני-דתי ב-ג בתל-אביב במגמה הביולוגית. יצחק התעניין בתחומים רבים מחוץ למסגרת הלימודים, ולמד לעצמו מקצועות שונים: ממחשבה יהודית ועד מדע, מתמטיקה וספרות. במוצאו את השלמות והאיחוד בין דת ומדע, אהב מדע ורכש ידע רחב, במיוחד במקצועות הפיסיולוגיה, הגנטיקה והלוגיקה המדעית. בעיני חבריו בתיכון הצטייר יצחק כתמים, שכן תמיד נלחם בעוולות. ראו בו צדיק, המגן ללא פשרות על הצד שנראה לו צודק. יצחק היה חדור הכרה דתית עמוקה, האמין שיש לקרב לבבות לדת בדרכי נועם, ואמונתו זו אכן הפעילה והדריכה אותו. עם היותו חבר בתנועת "הצופים הדתיים" בקן ברמת-אביב, היה פעיל ב"גשר" (ארגון להידברות בין דתיים לשאינם דתיים). בעיקר דאג להקנות ערכי יהדות לעולים חדשים מרוסיה, שהיו רחוקים מהיהדות. נקודה כאובה נוספת בעיניו, מלבד ריחוקו של הנוער מן המסורת, הייתה בעית הפער החברתי. יצחק דגל בשויון חברתי ושאף שיבוטלו הבדלי מעמדות ועדות. חרה לו הפער החברתי בצורה עמוקה, כיוון שסבר שנעשה עוול לחלק ניכר מן הציבור. עם סיום הכיתה השביעית, העלה במועצת התלמידים את הרעיון לצאת לפרברים ולקרב את הנוער שם לתרבות, על-ידי העסקתו בחוגים. ואכן ארגן פעולות במועדון הנוער בכפר שלם, וכדרכו עשה זאת ביסודיות, בשיטתיות ובמסירות. גם בזמן ששירת בצבא התקרב יצחק לבחורים הבעייתים בפלוגתו והשתדל לעזור להם. את יצחק אפיין יושר חסר פניות, שהתבטא לא רק באי אמירת שקר, אלא בכלל בכנות, שאפיינה את יחסו עם הכל. מעולם לא שיקר ומעולם לא פגע בחבר. אם דבר מה לא מצא חן בעיניו, היה מעיר על כך במקום, בעדינות ובחיוך שנתקבלו בהבנה. הוא התעמק בשאלות שונות בתחום הדת והאמונה, ולמרות גילו הצעיר גיבש לעצמו דעות וראיות עצמאיות. על דעותיו היה מדבר בשלווה ובביטחון, כשהוא שלם עם עצמו. גם בצבא היה משוחח בסבלנות על ענייני דת. הוא ידע לעמוד על שלו ולהסביר מדוע הוא מקפיד על קיום מצוות מסוימות, ועם זאת מעולם לא ניצל את היותו דתי כדי להתחמק ממשימות שנראו בעיניו חשובות. לדברי מפקדו נחשב יצחק ל"ניצוץ של הפלוגה" ואף לפני שיצא לפעולתו האחרונה, זיכה את אנשי פלוגתו באמירת תפילת היציאה לקרב. יצחק אהב את הטבע ואת הארץ, והיה אוהב אדם. הוא דאג למשפחתו, ואחרי נופלו נמצא בארנקו מכתב, שבו פנה לאביו ולבני משפחתו וביקש מהם שאם יקרה לו דבר מה, הם חייבים להמשיך לחיות, להתפתח ולהגשים את עצמם. את חופשותיו היה יצחק עושה ב"ישיבת הכותל", שם התכוון ללמוד במשך תקופה מסוימת, עם תום שירותו הצבאי. אפיו, דרכו, והתייחסותו לחיים גרמו לו לבקש את עתידו כרופא. יצחק גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות נקבע כרובאי והוצב לפי בקשתו בגדוד בחטיבת "גולני". הוא נשלח להשתלם בקורס מ"כים, ובשעה שעמד לסיים את לימודיו בקורס פרצה מלחמת יום-הכיפורים. כשפרצה המלחמה נשלח יצחק מקורס המ"כים עם גדודו לרמת הגולן. ביום ב', י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע יצחק ונהרג בקרב עם קומנדו סורי בעת הניסיון הראשון לכבוש את החרמון, כאשר שימש כרץ של המ"פ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "הוא תרם רבות לפלוגתו והיה מופת לחבריו במסירותו ובביצוע משימות הגדוד". אביו תרם להקמת ספרייה תורנית על שמו של יצחק בישוב "קשת" ברמת הגולן. הורי 14 החיילים, בוגרי קורס מ"כים של "גולני" מגדודו, שנפלו בקרב הראשון על החרמון, הקימו אנדרטה על החרמון, באזור הרכבל העליון. בני מחזורו של יצחק בבית-הספר התיכון העירוני דתי בתל-אביב הוציאו לאור חוברת בשם "יזכור", לזכרו ולזכר בן כיתתו, שנפל אף הוא במלחמת יום הכיפורים. בחוברת מאמרים שכתבו מוריהם לזכרם ודברים על החיים בצבא, דברי בני-משפחה וחברים עליו וכן קטעים ממכתביו, בית-הספר התיכון עירוני דתי ב-ג בתל-אביב הוציא לאור חוברת בשם "לזכרם", לזכר תלמידיו שנפלו במלחמה, ובה גם דברים על דמותו של יצחק.