קורות חיים
שבתאי, בן אסתר ואברהם, נולד ביום ז' באב תשי"ג (19.7.1953), בבאר-שבע. ואחרי כן סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בקיבוץ דורות, שם גדל והתחנך. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, נמשך לאורח החיים המיוחד של הקיבוץ, לעבודה ולחיי שיתוף חברתי. הוא התאקלם בחברת הוער בקיבוץ דורות וקשה היה להבחין בו שלא נולד במשק. עד מהרה הפך לרוח החיה שבחבורה ושימש מופת במסירותו לחברה ולעבודה ובזיקתו החזקה לקיבוץ. הוא ביקש לעבוד בענף הפלחה ומשנקלט בענף זה, השקיע את כל מרצו ואונו בעבודה. הוא צוין כעובד מסור, שאינו מקפיד על שעות העבודה ועושה את כל המוטל עליון בשלמות. אות לכישוריו הרבים אפשר היה לראות בגינה המטופחת והמרהיבה שהקים ליד חדרו. שבתאי ניחן בכושר מנהיגות וביכולת ללכד את חבריו ולהביאם לידי פעולה משותפת בחיי החברה והמשק. בכל הטיולים והאירועים שהתקיימו בקיבוץ, הוטל על שבתאי לדאוג לתחום הארגוני. הוא עמד בכל המשימות שהוטלו עליו ובזכותו הפך הטיול לחוויה מהנה. שבתאי ידע לשלב כושר מנהיגות ותקיפות עם טוב-לב וביישנות. הוא סייע לכל חבר והיה מוכן להאזין לכל בעיה שהטרידה את חבריו. אחרי ששמע, היה עושה בכמיטב יכולותו לפיתרון הבעיה. הוא רצה להתקבל כחבר בקיבוץ דורו, אך החליט לדחות את מועד הגשת הבקשה עך לאחר שחרורו מהשירות הסדיר בצה"ל. לדבריו, מי שנמצא בצבא אינו מסוגל לתרום את חלקו למשק ולחברה בלי להימצא במקום. על-כן החליט כי רק מאותו רגע שיוכל להיות חבר מלא ושותף לחובות ולזכויות, יבקש להתקבל כחבר.
שבתאי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לשרת ביחידה קרבית.הוא הוצב לחטיבת חיל הרגלים "גולני", ולאחר הטירונות עבר קורס מפקדי כיתות. חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים השתתף הגדוד שלו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסוריםברמת-הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), יום לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, השתתף הגדוד לשלו בקרב לכיבוש מוצב החרמון. חיילי הגדוד התקדמו לעבר היעד, כשהם מטפסים על הסלעים והמצוקים ונתונים להפגזות עזות של האויב. בקרב זה נפגע שבתאי ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמיםבבית העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים,שלושה אחים ואחות.לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "מלחמת יום הכיפורים הייתה ללא ספר הקשה במלחמות ישראל, והייתה מלחמה על חיינו בארץ זו. הקרב על החרמון היה אולי הקרב הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם, שנפל בקרב זה, נלחם במסירות ובהקרבה. לא ננסה, כי לא נוכל, לנחמכם על אובדן בנכם, למרות שגם לנו, בגדוד " הבוקעים הראשון" יש הרגשה של אובדן בן לוחם, הרגשה המלווה בהרגשת כבוד לנו, שזכינו שבנכם נלחם בשורותינו, וכבוד למשפחה ששכלה בן כזה".
חבריו לקיבוץ דורות הוציאו לאור עלון מיוחד, ובו דברים על דמותו, שכתבו חברים לספסל הלימודים, חברים לעבודה וחברים לנשק.