קורות חיים
בן אברהם ולובה. נולד אור ליום י"ח באב תרפ"ה (7.8.1925) בברלין, בירת גרמניה. בשנת 1934 עלתה משפחתו ארצה ומיד בבואו התחיל ללמוד בבית-הספר לבנים "אחד העם" בתל-אביב. הוא השתייך לתנועת "הצופים" והיה מדריך בה. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים יצא לעבודה, אך המשיך ללמוד לימודים תיכוניים כתלמיד אקסטרני. בשנת 1942 יצא עם חברים להכשרה בקבוצת עיינות (היא רמת דוד היום) ושם התמסר לתחביביו. הוא נטה לפיתוח כושרו הגופני ועסק באילוף כלבי-התקפה.
בשנת 1945 התגייס לצבא הבריטי, יחד עם קבוצת תגבורת, שהיתה מיועדת לחטיבה היהודית הלוחמת, מאותה שנה ואילך עסק בשירות בטחוני רצוף. משנת 1945 עד 1947 נשאר בשליחות ה"הגנה" באירופה ועסק בענייני העפלה ב'. בשנת 1947 חזר אלי עם קבוצת עלית הנוער ושב לרמת דוד; הוא נכנס שם לפעילות מטעם מטה הפלמ"ח, כאחראי לאילוף כלבים להתקפה ולגילוי מוקשים.
בראשית פברואר 1948 גויס לצה"ל, יצא לנגב ושימש כחבלן וכקצין תרבות בגדוד 9, שבפיקודו של חיים בר-לב. אחרי המלחמה המשיך בתפקידי פיקוד והדרכה בנח"ל. בבית-הספר לקצינים ובחטיבת "גולני". בפרוץ מערכת סיני, בשנת 1956, היה אלי קצין אג"ם בחטיבת -'גולני". את שנת 1959 עשה כחניך בבית-הספר לפיקוד ולמטה (פו"ם) של צה"ל והועלה לדרגת סא"ל. משנת 1960 עד 1965 היה מפקד הפנימייה הצבאית בחיפה. בשנת 1965 התמנה כמדריך בבית-הספר לפיקוד ולמטה. בפרוץ מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, היה מג"ד בחטיבה שכבשה את רצועת עזה ונמצא בגזרת כרם שלום - ניר יצחק על גבול הרצועה. לאחר סיום המלחמה המשיך לכהן כמדריך בפו"ם ונוסף לכך התחיל ללמוד הסטוריה באוניברסיטה בתל-אביב. הוא עמד לסיים את לימודיו בשנה שנפטר. ביום ג' בתשרי תשל"א (3.10.1970), לאחר עשרים וחמש שנות שירות למען המדינה והעם, נפטר אלי בעקבות מחלה. את גופתו ציווה לחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל-אביב לצרכי מחקר. הניח אישה, שני בנים ושתי בנות. באוקטובר 1971 הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
ב"שלושים" לפטירתו נערכה בבית פבזנר אזכרה בהשתתפות בני המשפחה, קהל מוקירי זכרו, חבריו לצה"ל, חבר המורים של בית-הספר הריאלי וחניכי הפנימייה. מנהל בית-הספר הריאלי בחיפה. מר י. שפירא, דיבר על דמותו של אלי. "כל מי שהכיר את אלי אורן מקרוב לא יכול היה שלא להתרשם מדמותו הנלבבת והמיוחדת במינה. הקווים בדמותו שבלטו במיוחד לעין היו: צניעות ופשטות הליכות, להט להיחלצות ודבקות במשימה וזיקה עמוקה לזולת ולכלל ונכונות אין קץ לשרתם. הצניעות והפשטות בהליכותיו היו טבועות עמוק בנשמתו ולא היה בהן שמץ של מלאכותיות ומגמתיות. כל מי שבא במגע אתו וביחוד חניכיו, נתרשם עמוקות מתכונותיו אלו. הלהט להיחלצות והדבקות במשימה היו אצלו תכונות שנבעו מיסודות עמוקים. הן היו בבחינת אש עצורה בעצמותיו ולא נתנו לו מנוח. כל יום הביא עמו יוזמות חדשות ותביעה לפעולה, למעשה ולהיחלצות וברקע וכמניע לכל אלה הייתה זיקתו לזולת ולכלל, זיקה שנבעה אצלו מהומניות יתירה, מאהבה יתירה של איש תמים, לאדם, לאומה - ובמיוחד לנוער. אין לתמוה, שאיש בעל תכונות אופי כאלה, השאיר רושם עמוק בתחומים שפעל בהם, ובמיוחד כתחום החינוך. הוא בא לתחום החינוך מן השדה. רק לאחר שנכנס לתוכו, הרגיש צורך להשתלם ולהצטייד בנכסים ובכלים הדרושים לתפקיד זה. אף-על-פי-כן היה הוא אחד המחנכים המעולים, שפעלו בפנימייה הצבאית ואחד האישים שהטביעו חותם עמוק בשכבות-הגיל שעמדו תחת השפעתו והדרכתו, חותם שצה"ל מתברך בו עד היום - -". מנהל בית-הספר סיים את דבריו בזו הלשון: "אין ספק שמורשתו החינוכית תמשיך לתת את אותותיה המבורכים במוסד, אשר בראשו עמד במשך חמש שנים. ואין ספק שבתולדות הפנימיה הצבאית מובטח לו מקום נכבד, כאחד המפקדים שחלקו רב בעיצוב דמותה של הפנימייה ובעיצוב דמותם של חמשת המחזורים, שיצאו ממנה באותן שנים. אין תמורה למשפחתו על האבדה הגדולה, שאבדה במותו. כל מה שנוכל לומר להם הוא, כי האבדה אינה רק שלהם. אלא גם שלנו". על טלי המפקד והאב דיבר ג' קנולר וסיפר שהוא נפגש עמו בסוף מלחמת השחרור. בהופיעו במחנה האימונים כמדריך ספורט צעיר ואתו הביא את רוח אחוות הלוחמים לאחר שנים, בהופיעו כמפקדה הרביעי של הפנימייה, נפגשו שוב. הוא הזכיר את דברי אלי באמרו: "אני אכניס רוח משלי. אצלי הם ילכו אתי". ואכן כן היה. רוח זו שהכניס לפנימייה היתה רעננה וסוערת. בשנות עבודתו בפנימייה, עיצב אלי את אופיה, בניגוד לתפיסות שהיו קימות עד בואו. לדוגמא: חובת חתימה לצבא הקבע שהוטלה על כל בוגר הפנימייה, ואכן, בוגרים רבים תרמו רבות לצה"ל, כקצינים במלחמות ישראל. הוא היה לא רק מפקד, שידע להוליך את הצעירים אחריו, כי אם צעד אתם ובצדם והם צעדו אתו במשעול, שבו הוליך אותם. "הוא היה מפקדם", מספר קנולר, "אך היה גם ידידם". והמש'יך: "הפנימיה זקוקה לאם בית. החניכים זקוקים לאמא וכל עוד אין תפקיד כזה בפנימייה, חייב המפקד להיות לאב ולאם. אותה מסירות אשר גילה כאב למשפחתו ולילדיו היה מאציל גם על חניכיו".