טוראי משה כהן ז"ל

קורות חיים

משה, בן סעדיה ונדרה, נולד בשנת 1932, בעיר משב אשר בתימן. בהיותו ילד קטן, נפטר אביו, סעדיה, ולכן נחשב משה ליתום. באותם הזמנים, בהוראות השלטון בתימן, ראש השבט הערבי בכפר בו התגוררה משפחתו של משה, החליט לקחת חסות על כל היתומים, "יעשה להם טובה", ייתן להם אוכל ומחסה, ויאסלם אותם. כך יציל אותם. כאשר עובדה זו נודעה לאמו של משה, פנתה לשליח מארץ-ישראל ובעזרתו הבריחו את משה ושבעת אחיו היתומים לארץ עם עליית הנוער, בשנת 1943.

כשהגיע משה ארצה נכנס לפנימיה, או כפי שבת-דודתו, לאה כהן, מספרת, לבית יתומים בירושלים. לאה מספרת, כי היא ומשפחתה עלו לארץ בהיותה בת שלושה חודשים. מספר שנים לאחר עלייתם, אמה שמעה על עליית היתומים מתימן, וגם קיבלה מכתב מאמו של משה שמבקשת ממנה לאתר את בנה. לאחר מאמצים רבים הצליחה דודתו למצוא אותו בירושלים. מיד לאחר ההיכרות הראשונה שלהם, הצטרף משה למשפחתה של לאה כהן, בת-דודתו. בסופי שבוע ובחגים הוא בא אליהם לרחובות. כאשר היה משה בא לבקרם רצה לעזור לדודו בעבודות הבית וטיפול בגינה. דודו אהב אותו מאוד ולכן לא הסכים שמשה יעבוד בעבודות "שחורות", אלא שילמד וישכיל או שילמד מקצוע טוב ומכובד.

כאשר מלאו למשה 13 שנים, נסעה דודתו לירושלים ואירגנה עבורו טקס ומסיבת בר-מצווה. לאחר מכן עבר משה לפנימיית כפר גנים שבפתח-תקוה. לאה כהן, בת-דודתו, ואחותו אביגיל, סיפרו שמשה היה בחור נעים הליכות, חכם, פיקח ואהב מאוד את הארץ. אהב לטייל בה, לשיר שירי מולדת וחשוב היה לו לתרום לשחרורה מההתקפה הרצחנית שמדינות ערב כפו עליה.

בתחילת מלחמת השחרור, בהיותו בן 16 וחצי, התנדב משה בהתלהבות לצבא ויחד עם אחותה של לאה כהן, צורף לחטיבת גבעתי ונשלח להגנת הנגב. שבוע בלבד לאחר גיוסו, באה הביתה אחותה של לאה וסיפרה שמשה נעדר. רק אחרי שלוש שנים, כאשר נמצא קבר אחים באזור הדרום, זוהתה גופתו של משה ובתאריך 23.1.1951 נטמן למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק בת"א.

משפחתו של משה, שעלתה לארץ בעליה "כנפי הנשרים" מתימן, לא ידעה על מותו. כאשר שמעה אמו של משה כי בנה נהרג היא נכנסה להלם שממנו לא יצאה עד יום מותה.