טוראי דן (דני) בן צבי ז"ל

קורות חיים

בן צפורה וצבי. נולד ביום כ"א בטבת תשל"ב (8.1.1972) בקיבוץ גבע, ילד שני במשפחה ואח ליעל הגדולה. דני היה ילד בריא וחזק. הצטיין ברכיבה על אופניים, אהב אוספים שונים - בולים, מטבעות, מחזיקי מפתחות, אבנים, צדפים וכמעט כל דבר שניתן לאסוף.

את לימודיו החל בבית הספר היסודי בגבע והמשיך במגמה טכנולוגית בבית-הספר האזורי 'אורט חרוד' שבעין חרוד. נער נבון ויפה תואר היה דני והוא התחבב על מוריו וחבריו בזכות השקט והרצינות בהם היה עושה כל דבר, וחוש ההומור העדין שלו. ספורטאי מעולה, זריז וגמיש, בעיקר בכדורגל, בשמשו כשוער בקבוצת הילדים. דני אהב לצאת לטיולים, לשחות ולצייר, לרכב על אופניים ולעסוק בכושר גופני. תמיד רגוע, מקרין סמכות ובטחון. תשומת לב ואהבה רבה הקדיש לבני משפחתו. ציוניו בבית-הספר עוררו קינאה, במיוחד באנגלית ובמתימטיקה, דגם של התלמיד 'הקלסי', העושה את שלו בשקט. דייקן להפליא, ועל כך יעידו רבים משרטוטיו, שהיו מדוייקים להפליא.

הכול בא לו בקלות. ואין פלא שהיה חביבם של רבים מן המורים והמורות. דב"צי אהבו לכנותו - גם שם חיבה שקל להגותו וגם שמו המקוצר בראשי תיבות. היה לו חוש צדק מפותח והוא נפגע לא אחת מעונשים שרירותיים (לדעתו) שהוטלו על חבריו או עליו. לא אהב את מסגרת בית הספר ונהליה ובכיתה י"א הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד במפעל המזון 'שקדיה'. בחיוך ממזרי ובהומור שקט רכש אמון ואהבה מצד כל מי שעבד במחיצתו. הוא גילה משמעת ואחריות רבה. העובדים הבוגרים נהנו מהחריצות והסדר שאיפיינו את עבודתו והטילו עליו משימות קשות ומורכבות, במשמרות יום ולילה, כשלעתים הם שוכחים את גילו הצעיר. עצור, סגור, וכל כך לבבי, ענק ממדים, חסון ובנוי לתלפיות, ובתוכו פנימה נפש רכה ונסתרה. כל כולו ומעשיו הם דברים שבטרם: כישורים, יצרים ותקוות, דברים שעדיין לא יצאו מהכוח אל הפועל, כמו פרח סגור שעדיין לא נפתח.

בשלהי פברואר 1990 גויס דני לשירות חובה בצה"ל. הוא התחיל את שירותו בבסיס האימונים של חטיבת 'גולני'. חבריו העידו עליו כי היה שקט, מופנם, סימפטי ואחראי.

ביום ט"ו באדר תש"ן (12.3.1990) נפל בעת שירותו והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבע.

הותיר אחריו הורים, שתי אחיות - יעל ומעין, ואח - עמית. בן שמונה עשרה היה במותו.

קטע מתוך דברי ההספד ליד קברו: "מסביב אביב. האדמה מוציאה שפע של פרחים בשלל צבעים. העצים מלבלבים, ואילו אצלנו דמעות החורף. אנחנו טומנים באדמה ניצן צעיר, שעדיין לא פרח, שנשא בחובו תקוות גדולות לעתיד..."