קורות חיים
יצחק, בן צביה ואברהם, נולד ביום ב' בכסלו תשי"ג (20.11.1952) בנחלת יהודה ב', כבן בכור להוריו, מיוצאי תימן. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "ברנר" בנחלת יהודה א'. אחרי-כן סיים לימודי שנה אחת בבית-הספר "ריאלי" בראשון לציון ושנה אחת בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה. איציק, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה מילדותו מלא מרץ ושובב להפליא. תמיד חזר שרוט וחבול מהרפתקאותיו, אך מרוצה ומאושר בפעילותו הרבה. לא הייתה לו הרבה סבלנות לשבת על ספסל הלימודים, אך הוא השתתף בהצטיינות במבצעים בפורטיביים, בטיולים ובבילוי שמחוץ לבית. הוא היה מנהיג מלידה, תמיד מצא לעצמו חבורות של ילדים שהצטרפו אליו במעשי שובבות, לשעשועם של בני הבית. הוא נהג להביא את חבריו לכל מקום ואלה העריצו אותו כ"מלך התחבורה". ביל אחת עשרה ערך "סיבוב הופעה" בטרקטור הגדול של השכנים לעיניהם המתפעלות של כל ילדי השכונה. היה בו משהו שובה לב, עדין ויפה ופראי משהו, וחיוך שבגללו הוענק לו הכינוי "איציק המתוק" בין מקורביו. איציק לא עשה חיל בלימודים. הוא היה זקוק לפעילות גופנית קשה ומחשלת. אך גם הדרישות של בית-הספר הטכני של חיל האוויר לא סיפקו אותו. הוא חיפש אתגרים גופניים קשים מכפי גילו, וכבר בשנים הראשונות של בית-הספר היסודי היה מסוגל לעמוד במאמץ גופני כביר, כשל אדם מבוגר. הוא אהב לעזור להוריו, ומצא זמן לכך על אף עיסוקיו בכדורגל ובפעילות בפורטיבית. תמיד חלם להצטרף ליחידה קרבית קשה במיוחד, כדי להתגאות במעשיו בצבא ולחוש שהוא מועיל ועושה כמיטב יכולתו למען ארצו. יצחק גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971. לאחר הטירונות ולאר שעבר קורס לשוטרים צבאיים הוצב ביחידה בתפקיד שוטר צבאי. תפקיד זה המריד את כל ישותו והוא החל להילחם כדי לצאת ממנו. הוא כתב מכתבים וביקש העברה ליחידה קרבית, והתנהגותו הפכה שלילית במכוון. במלחמתו הגיע עד בתי כלא צבאיים, מתוך שאיפה לעבור לתפקיד שיתאים לכישוריו, שבו יוכל לתרום יותר לצה"ל. שמונה חודשים נבק בכל האמצעים, עד שמכתבם של הוריו לראש המטה הכללי דאז רב-אלוף-בר-לב עשה את שלו. יצחק הועבר לחטיבת "גולני". שם השלים קורס מפקדי כיתות בהצלחה, ולא היה חייל מאושר ממנו, שביצע את המשימות הקשות ביותר שהוטלו על יחידתו. מאז היה שמח וטב-לב, וגם בבית הוריו הורגשה התפנית בחייו ובחיי המשפחה. כשבא הביתה באחת מחופשותיו המעטות והוא פצוע ברגליו מהליכה מאומצת לא התאונן וקיבל יסורים באהבה ומתוך הכרה שלמה. הוא הוכיח את יכולתו הרבה יותר מאשר נדרש ממנו, ותוך זמן קצר יחסית היה דמות מרכזית במחלקה שלו. על תקופה זו בשירותו הצבאי כתב חברו למחלקה, שאיציק היה בעל כושר מעולה, התבלט במסעות המכשולים, ונודע בכינויו "בלתי מנוצח". הוא הצטיין ביכולת ארגונית, באחריות ובהשלטת סדר, דברים שאפיינו אותו במיוחד בעבודתו כמפקד..." על מידת אהבתו את החיל ואת היחידה שלו ניתן ללמוד מדברי חבר אחר עליו: "באחת מפגישותינו אמרתי לאיציק, שאתן לו עלה אחד מהעץ שעל תגי. כשחיוך על פניו הוא ליטף את התג על זרועו ושתק, מכונס בתוך עצמו..." כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לחם יצחק בקרב על מוצב החרמון. במהלך נסיון פריצה החוצה מהמוצב, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נפגע פגיעה ישירה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון-לציון. השאיר אחריו הורים, אח וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל, והוענק לו "אות המופת" על גבורתו במלחמה. בתעודת העיטור נאמר: "עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים שרת סמל יצחק שלום ז"ל בתפקיד לוחם במוצב החרמון. עם תחילת ההפגזה הסורית על המוצב, עלה סמל יצחק שלום ז"ל על גג המוצב, הטיל 2 רימונים לעבר הסורים וניסה להפעיל את נשקו האישי, ותוך כדי כך נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סמל יצחק שלום ז"ל אומץ-לב, קור-רוח ואחות לוחמים למופת". במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "איציק ביצע את תפקידו בצורה מושלמת ומופתית... באומץ-לב, במסירות ובנאמנות". בני משפחתו וידידיו הנציחו את זכרו בהקמת ארון קודש בבית-הכנסת "תפארת ישראל" בנחלת יהודה, חטיבת "גולני" הוציאה לאור חוברת לזכרם של חללי גדודו, גדוד "גדעון", ושמו של יצחק בתוכם.