קורות חיים
בננו שמואליק נולד בחג הביכורים בשנת 1934. חג הביכורים ההוא היה למעשה האחרון המלווה בשמחה רבה, כי כעבור שנתיים בערך התחילו הפרעות של שנות 1936-39 הידועות. בחצר הטכניון בהדר הכרמל התאסף קהל מכל הגילים: רקדו, שרו והתזמורת ניגנה.
הוא התפתח יפה ובמהירות, כאילו הזמן האיץ בו. מיום הוולדו היה ילד נוח, חיוך נעים תמיד נשקף מעיניו היפות. בעוברי אתו ברחוב היה מושך עיני כל רואיו.
כשמלאו לשמואליק חמישה חודשים עברנו לקרית-חיים.
בן ארבע וחצי שנים קרא באופן חופשי מבלי שאנחנו ההורים ידענו על כך. בראותו שכולם בבית שקועים בקריאה החליט שלא ייתכן כי יהיה יוצא דופן ויסתפק רק בהאזנה לספורים. הוא פנה לאחיו הבכור ממנו בשש שנים וביקש ממנו ללמדו קרוא וכתוב.
בהיותו בן חמש וכמה חודשים הוא אמר לי פעם "אמא את יודעת פינלנד נכבשה ע"י הרוסים", על שאלתי מאיזה מקור הוא שואב את הידיעה, הביא את העלון המנוקד שהיה בתקופה ההיא מצורף לעתון "דבר". כמובן ששמואליק מצא ענין רב בקריאת העלון הזה.
באותו זמן העניק לו אחיו את האטלס הישן היות והוא קיבל חדש. שמואליק למד לפי האטלס בשקידה רבה, את מצב צבאות הלוחמים במלחמת העולם, לפי האינפורמציה ששאב מהתוספת המנוקדת של העתון "דבר".
בכתה א' הספיק לבקר רק שלושה שבועות, לפי דרישת המורה הועבר לכתה ב'.
בן חמש וחצי שנה שיחק בשח והיה מנצח מבוגרים ממנו. בבית על פי רוב היה שקוע בקריאה ובמשחק השח, לעתים לבדו.
בהיותו בן 14 שנים השתתף בתחרות בין בתי הספר ונבחר לאלוף השח של תלמידי בתי הספר במפרץ.
בהיותו בן 15 וחצי שנים השתתף בתחרות האליפות הארצית של הנוער בתל-אביב ובגלל חצי נקודה הוא הפסיד. הוא אירגן את החוג לשח בבית נגלר.
בן 15 שנים היה מדריך בתנועה המאוחדת בקרית-חיים. באותו זמן ייסד סניף של התנועה המאוחדת בנהריה והדריך בו. בחזרו היה שקוע במחשבות, התלבט: האם מילא את תפקידו בשלמות, האם אפשר עוד להוסיף ולשפר את התוכנית המוגשת על ידו לחניכיו.
היה אהוב ומקובל בחברה: היה אחראי, דייקן, בעל שכל חריף, ישר ובעל הומור.
היה קשור לתנועה בכל נימי נפשו והיה ממלא את התפקידים שהתנועה הטילה עליו בנאמנות ובחריצות.
בבית הספר היסודי והתיכון עלה מכיתה לכיתה בציונים טובים. אחרי גמר בית הספר התיכון, בהיותו בן 17 שנים, התגייס עם קבוצת ההכשרה שלו לנח"ל.
אחרי תקופת האימונים הצבאיים עבר עם קבוצתו לרמת-יוחנן לשם הכשרה חקלאית במסגרת הנח"ל.
אחרי תקופת ההכשרה נועדה קבוצתו להוות השלמה לקבוצת חמדיה. שמואליק לא הסכים להצטרף לקבוצה, שהכל בנוי ועומד על תלו, אלא החליט להצטרף למקום שמתחילים בו מראשית.
אחרי התלבטויות הוא מצטרף לגרעין של צופים מתל-אביב וירושלים שעלו להאחזות גונן בגליל העליון, מעל לעמק החולה. מקום שצריכים להתחיל בסקילת אבנים והדורש מאמצים חלוציים לשם הנחת יסוד למשק קיבוצי תוסס. כל החברים בגונן עמדו על רמה תרבותית גבוהה, דרוכים רצון יצירה ובניה. היחסים החברותיים היו נאותים ושמואליק מצא סיפוק במקום הזה מכל הבחינות.
שמואליק מתמסר לענף הדייג בביצות החולה. בשנים הראשונות של האחזות גונן, תרם הענף רבות לביסוס המשק. שמואליק האחראי לענף מוסר את כל מרצו להצלחתו. הוא היה יוצא לדייג בלילות חורף המקפיאים ובימים היה דואג: לתיקון הרשתות, סירות, סידור העבודה, משא ומתן עם לקוחות וכו'. נוסף לזה נשא בעול התפקידים הבטחוניים של משק ספר, התנגשויות עם הסורים, ערנות מתמדת ושמירה על הגבול.
באחד הלילות ערכו הסורים התקפת פתע על המשק. שמואליק היה אז בן 19 שנים, עליו היה לעמוד על הרכס עם מכונת יריה מול האויב, על ידו נפל אחד מחבריו והוא ניצל בנס. הוא הבטיח לנקום בסורים בעד הדם הטהור ובעד סבלם של המשקים הנטרדים ע"י האויב ביום ובלילה. הוא נקם...
אחרי חמש שנות חיים בגונן וכתוצאה מהתלבטויות ואכזבות שם שמואליק את פניו להמשיך לימודיו בפקולטה למכונאות בטכניון. שש שנות הפסקה בלימודים אילצוהו לעמול קשה, כדי לעמוד בכבוד ברמת הלימודים.
תוך כדי לימודיו הוא מתחתן ומקים בית בישראל עם בח"ל שהכיר בגונן. למד בטכניון 4 שנים ובשנת 1961 סיים את לימודיו בהצלחה.
עם גמר לימודיו, לאחר כמה חודשי עבודה בבתי הזקוק, נכנס לעבודה במשרד הבטחון ועסק בנושא מחקר. היה כולו ורובו שקוע בעבודתו שראה בה אתגר. מסירותו ושקדנותו היו לשם דבר ורכשו אהדת חבריו.
הוא אהב את הטבע, עבר את הארץ לארכה ולרוחבה, הכיר כל פינה על הרריה ועמקיה. היתה לו נטיה לצילום הוא הנציח את רוב המקומות בתצלומים מרהיבי עין.
אחת מתכונותיו היפות היתה עזרה לאחרים. בשקט ובצניעות הכין תלמידים אחדים לבחינות במתמטיקה שלא על מנת לקבל פרס. לפי בקשתי היה עליו להכין עולה חדש במתמטיקה כדי לאפשר לו להתקדם בעבודתו. שמואליק השקיע בשעורים אלה הרבה זמן ומרץ. התלמיד התקדם והצליח בבחינות. שמואליק כדרכו אמר לי כעבור זמן בהומור: אמא זיכית אותי במצוה; הו, הו לא קל לזכות ב"עולם הבא".
ימים מספר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נקרא שמואליק לגדודו, בשבת, 27.5.67, אולם מקץ שלושה ימים שוחרר בדחיפות, שהרי המתינה לו עבודת מחקר בטחונית חשובה שעליו לבצעה בדחיפות.
בשובו לעבודה עבד במאמץ רב. אחרי 26-24 שעות עבודה היה נח אולי שלוש שעות. הוא התבטא בכל הזדמנות, אם תפרוץ מלחמה הנצחון הוא אתנו.
בהיפרדו מחבריו לנשק אמר להם: למרות ששוחררתי, אשוב אליכם עם היריה הראשונה. היה אהוב על חבריו לנשק, היה הרוח החיה ביחידה. בדיחה פה בדיחה שם והתידד עם כולם.
משפרצו הקרבות ניכרו בו חוסר מנוחה וקדרות רוח. חש שעליו לחזור לגדודו ויהי מה. בשישי לחודש יוני בערב בשובו מהעבודה הוא הודיע לנו: העבודה החיונית נגמרה. החלטתי לשוב לבסיס. שום הפצרות והוכחות כי רותק ע"י צה"ל למקום עבודתו בגלל החשיבות הבטחונית של נושא מחקרו לא הועילו. הוא חזר וטען, כי מקומו בחזית ולא בעורף.
וכך לאחר התנצחויות חריפות עם הממונים עליו במקום עבודתו, השיג סוף-סוף את מבוקשו, כלומר את אישור הצטרפותו המחודשת לגדודו. בהיותו חסר סבלנות וקצר רוח לא טרח שמואליק להמתין ולנסוע בתחבורה אזרחית או צבאית לגליל העליון. נכנס למכוניתו, לאחר פרידה קצרה: בננו טהור הלב, זך הנפש, עדין הרגש וישר הדרך אץ רץ לחבריו בגדוד לקראת גורלו-גורלנו המר.
הוא היה בטוח בנצחוננו. היה גם בטוח שישוב ויהנה מפרי נצחונם של חיילינו. שמואליק שלנו לא פילל שלא יטייל על הרמה, על הרי הגולן ולא ישקיף בשמחה, בסיפוק ובבת צחוק על פניו על שחרור משקי עמק החולה מן האויב האכזר שהציק להם במשך תשע עשרה שנים רצופות.
זמן ניכר חלף מאז בואה של בשורת איוב על נפילת בננו האהוב בקרב על רמת הגולן. הלב מסרב להאמין. האמנם לא נשמע את צעדיו בבואו מהעבודה? כלום לא נדון עמו יותר בענינים שברומו של עולם? בננו היקר, יצאת מהבית והרגשת בטחון אופפת אותך ודבריך האחרונים מרגיעים: "אל דאגה".
ביום השישי, השחור לנצח בשבילנו, הרגשתי ברגעיך האחרונים, שמעתי ברור את קולך "אמא". לבי היה על ידך ולמעשה כה רחוקה הייתי ולא היה באפשרותי להגיש לך עזרה ראשונה. המילים האחרונות שחבריך שמעו מפיך "שלום להתראות. ד"ש לבתי".
ככה בני הלכת, התנדבת, נלחמת. קיימת את הבטחותיך. מסרת את חייך הצעירים התוססים ועתידך על הגנת מולדתך.
ההורים חנה ודוד שוחט