סגן פנחס פיני גברון ז"ל

אלבום תמונות

פנחס נולד בצ'כיה, כחודשיים לאחר קום המדינה. בהיותו בן שמונה חודשים עלה עם הוריו ואחיו באוניה עמוסה פליטי שואה, שחיפשו להם ולילדיהם עתיד חדש במדינה בה יחיו לבטח. המשפחה השתקעה לאחר חבלי קליטה בחדרה, שם החל פנחס את לימודיו בגן הילדים. היה ילד חביב בין חבריו הפעוטים.
בהיותו בן שש, עקרה המשפחה לחיפה והוא החל את לימודיו בכיתה א' בבית-הספר "תל-חי", בנוה-שאנן. היה ילד תמים שאינו מנסה להתבלט, צנוע, בעל לב-זהב (לפי דברי מורתו), תלמיד חרוץ ושקדן. כך גדל והיה לנער.
בהיותו תלמיד בכיתות העליונות בבית-הספר היסודי, חיצצר בחצוצרה בתזמורת הנוער העירונית. הנסיעות לחזרות היו מייגעות, אך פנחס השתדל שלא להחמיץ אפילו אחת מהן. בבית-הספר היסודי היה המחצצר הקבוע בטקסים. באותה תקופה ניגן גם על כינור, וגם בכך הצליח.
את לימודי התיכון החל בבי"ס עירוני ה' שבכרמל, לאחר שהוריו החליפו את מקום מגוריהם. ושוב, תלמיד שקדן ושקט שאינו מנסה להתבלט, נעים הליכות, אהוד על כל מוריו וחבריו. באותה תקופה היה פיני מדריך בצופים ובגדנ"ע. הוא עשה את תפקידו באמונה. כמה מחשבה השקיע בתכנון הפעולות בצופים!
בסיום הכיתה השישית הוחלט בביה"ס שפיני יהיה מ"כ של כיתתו. בחופשת הקיץ יצא לקורס מ"כים בנורית - במעלה הגלבוע - סיימו וקיבל תעודת מ"כ. עם התגייסו לצה"ל הוענקה לו דרגת טר"ש. אולם, כדי לא לנצל זאת החביא את תעודתו שלא נתגלתה עד היום. בכיתה י"א (שביעית) הדריך פיני את חבריו לכיתה ושימש כעוזר למדריך ביה"ס. באותה תקופה התהדקו קשרי הידידות של פיני עם גדליה ואילן. חברו גדליה ירון נפל במלחמת ההתשה, ב-1970, מפגיעה ישירה, על גדות התעלה.
לקראת סיום לימודיו התיכוניים החליט פיני כי את שירותו הצבאי יעשה בצנחנים. הוא לא שיתף בסודו רבים, אולם כדי לעמוד ביכולת הגופנית הנדרשת יצא לריצות ארוכות במטרה לפתח כושר גופני מעולה. ערב-ערב, עם חשכה, חלץ את נעליו, נעל נעלי-ספורט ויצא לשעה של ריצה מאומצת.
לימודי התיכון תמו, ואחרי בחינות הבגרות התגייס לצבא, התנדב לצנחנים על-מנת למלא את חובתו למדינה ולעם בצורה הנראית לו. "אם לתת - אז את המירב". סיים את הטירונות, שהיתה מפרכת והלך לקורס צניחה (בלי ידיעת הוריו). רק את אחיו שיתף בסודו וזאת כדי לא לגרום להורים דאגת-שוא. "למה שידאגו לי, אם אפשר לחסוך זאת מהם?"
עוד בטרם מלאה שנה לשירותו בצה"ל פרצה מלחמת ששת הימים. פיני נטל חלק בקרב על כיבוש גבעת "עלי-מונטר" שבמבואות עזה. הקרב היה עקוב מדם ובפעם הראשונה נתקל בדם, בפצועים ובמוות. פגישה זו השאירה עליו רושם קשה. המלחמה גרמה לו זעזוע נפשי עמוק. המיפגש עם המוות בצורה כל כך קרובה ואובדן חיילים וחברים ששירתו יחד עמו - פגעו בו. זמן-מה לא מצא את מקומו.
מיד לאחר המלחמה החליט ללכת לקורס קצינים, ושוב על-מנת לתרום את המירב. פיני סיים את הקורס בקשיים שנבעו ממחלתו באותה תקופה, אשר הצריכה אף את אישפוזו בבית-החולים. לאחר שהחלים ושוחרר מבית-החולים החליט, בהתיעצות עם אחיו, שאיתו היה לו קשר בלתי-אמצעי - לחזור לקורס, במקום להחלים לחלוטין בבית-ההבראה הצבאי, שאליו נשלח; כל זאת על-מנת לסיים את המחזור. פיני נתקבל בחזרה לקורס לאחר ראיון עם מפקד בית-הספר לקצינים, ועל-תנאי. במאמץ עליון סיים את הקורס וקיבל דרגת קצונה.
במקביל לשירותו כקצין בתקופת השירות הסדיר ושירות הקבע החליט פיני ללמוד משפטים בפקולטה למשפטים בת"א, בלימודי ערב. המאמץ היה גדול. עבודתו הצבאית גזלה ממנו זמן רב, והלימודים היו מייגעים. למרות העומס שהיה מוטל על כתפיו עמד בהם בהצלחה. בתום שנת הלימודים הראשונה החליט לעבור ללימודי בוקר ולהשתחרר מהצבא. כדי לעבור ללימודי בוקר חייב היה לעמוד בבחינות בציון גבוה מן הממוצע. פיני עבר אותן בהצלחה. כסטודנט היה פיני אהוד על חבריו ומוריו; היה שקדן, חרוץ וחביב, וכן פעיל בחיי הסטודנטים בקמפוס. באותה תקופה נטל חלק פעיל בארגון הפגנה רבת-משתתפים למען סילבה זלמנסון, שהיתה אז אסורה בכלא, בבריה"מ. פיני הלהיב את חבריו הסטודנטים ושיכנע אותם לקחת חלק בהפגנה. ואכן, הפגנה זו היתה מן הגדולות שידע הקמפוס התל-אביבי.
לקראת סוף שנת הלימודים זכה פיני במיכרז על "רכז סטודנטים לעניני מילואים". בתפקיד זה השקיע את מירב מאמציו. הוא נלחם למען כל סטודנט אשר נראה כי נעשה לו עוול. טרוד היה מעל ומעבר לשעות המקובלות. עסוק היה בפגישות עם אנשים היכולים לעזור לו לקדם את בעיות הסטודנטים ולמצוא להן פתרון, ועל-הרוב הצליח. הוא נלחם רבות למען חבריו הסטודנטים כדי לסייע להם. לימודיו לא נפגעו מפעילות זו והוא המשיך להיות תלמיד טוב ורציני. באותו זמן הציעו לו להיות פעיל בארגון הסטודנטים, אולם פיני לא אבה לקחת חלק בפעילות פוליטית. סירב.
בשנת לימודים זו כתב עבודת-גמר שנושאה "כפיה דתית". העבודה זכתה לשבחים רבים מהמרצים. באותה תקופה החליט לעסוק במשפטים הלכה למעשה. הוא הועסק במשרדו של עורך-דין תל-אביבי והשתלב בעבודה השיגרתית של המשרד. עד כמה שידוע (פיני מיעט לספר על עבודתו), הצליח גם בעבודתו זו.
לקראת סוף שנת-הלימודים השלישית - והאחרונה - נוצרו נסיבות אשר הביאו את פיני למסקנה, כי עליו לסייע לאביו בניהול מפעל הפלסטיק של המשפחה. עזב את תל-אביב וחזר לחיפה. בוקר-בוקר השכים עם שחר ויחד עם אביו נסע למפעל. "מפעילים את המכונות ומתחילים בעבודה". פיני יצר קשר עם ספקים ועם לקוחות וידו ניכרה בכל. לאחר חודש של עבודה מאומצת החל לראות את תוצאות עבודתו. הוא התחבב על כולם ועל פיו יישק דבר, למרות שנתן לאביו את הכבוד והאפשרות לנהל את המפעל על-פי דרכו. עם זאת הכניס רוח צעירה וחדשנית, ושיטות ניהול המקדמות את בית-החרושת. בה בעת לא הזניח את לימודיו. לאחר יום עבודה מפרך במפעל נסע לת"א להמשיך בלימודיו. הוא ראה את עתידו כמנהל המפעל. קיבל מאביו רשות לחדש את כל הציוד בבית-החרושת ולקנות מכשיר חדש ואוטומטי. ואכן עד סוף קיץ 73' הגיע ציוד חדש למפעל והמשפחה גאה על ראייתו למרחוק של פיני. באותה תקופה בילה פיני עם אביו במפעל קרוב ל-20 שעות ביממה. הוא לא הזניח שום פרט ב"הרצת" הקווים החדשים. עד היום פועלות כל המכונות ומוכיחות עצמן; הן מהוות מצבה חיה לפיני, אשר הצליח לרוות נחת מהשינויים שחולל. בינתיים סיים פיני את בחינות-הגמר בפקולטה ותיכנן להתחיל באוקטובר את הסטאז' במשרד עו"ד - אולם המלחמה הקדימה אותו.
בפרוץ המלחמה הסתובב כארי בסוגר, כי לא נקרא אל הדגל. ביום ראשון בבוקר ארז את חפציו האישיים, נסע עם אביו למפעל להפעיל את המכונות ובשמונה בבוקר הודיע לאביו כי החליט להתגייס. "אין לי מה לעשות כאן, מקומי עם מגיני המולדת. אני הולך". מנסים להניאו מלעשות זאת - כל זמן שלא גוייס - אולם הוא בשלו. לאחר דין ודברים במרכז הגיוס הגיע ל"גולני". בפעם הראשונה בחייו נתקל באנשי "גולני". הוא התאקלם נהדר (כדברי רונן, לאחר נפילתו: "קצין-חי"ר ולוחם מעולה"). פיני הוכיח עצמו פעם נוספת, התנהג בהתאם לאופיו - שקט ונחבא אל הכלים, אולם לוחם ללא-חת. מיגים תוקפים? פיני ליד המא"ג, מפעילו בקור-רוח, יש לחסל חוליה? פיני מתנדב והחוליה מחוסלת.
ביום ראשון (14.10.73) לפנות בוקר, מתגלית חוליית אר.פי.ג'י. במרכז צומת מזרעת-בית-ג'ן. המ"פ יוצא לבנין שבו מצויים פיני וחבריו המתנדבים ומבקש מתנדבים לחיסול החוליה. פיני יוצא בשנית - עם טוביה. בלי מחשבה נוספת הם יוצאים לחסל את החוליה. מפעולה זו לא חזר. צלף סורי הכניע אותו בכדור אחד בעורפו. פיני נפל חלל, ללא כאב, כשארשת שלווה על פניו. הוא הובא למנוחות בקבר ארעי בבית הקברות הצבאי בנהריה, ב-15.10. ב-12.8.74 הובא פיני למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. ארונו נישא על כתפי שישה קצינים מ"גולני", שליוו אותו בדרכו האחרונה. אחרי ארונו הלך קהל רב: אנשים שהכירו את פיני בתקופות שונות בחייו, חבריו ללימודים בבתי-הספר, מוריו בכל השנים, חניכיו בתנועה, ידידיו בצבא ובאוניברסיטה וכל מכרי המשפחה. אנשים ששנים לא התראו - באו.
ערב ראש השנה תשל"ה הגיע מג"ד גדוד "ברק", רס"ן ארוין, ובישר להורים כי פיני הומלץ על-ידו לקבלת צל"ש על גילוי אומץ-לב ודבקות במשימה. הוועדה לחלוקת עיטורים וציונים לשבח קיבלה את ההמלצה - ופיני זכה בצל"ש מטעם הרמטכ"ל. במלאת שנתיים לנפילתו קיבלו הוריו את תעודת הקלף מידי הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור.
הנני לציין לשבח את: -
985000 גברון פנחס ז"ל
על גיבוי אומץ-לב ודבקות במשימה
להלן תיאור המעשה: -
סגן פנחס גברון ז"ל הצטרף לגדוד שנלחם ברמת-הגולן. ביום הרביעי למלחמה, בהתקפת-נגד השנייה של הסורים על "מזרעת בית-ג'ן", הסתער עם שני חבריו על בית שממנו ירו 3 אנשי קומנדו סוריים, וטיהר אותו.
לאחר-מכן הצטרף אל המ"פ כדי להסתער על חולית אר.פי.ג'י., שאיימה על הבית. במהלך ההסתערות נהרג מכדור של צלף. במעשיו אלה גילה סגן פנחס גברון ז"ל אומץ-לב ודבקות במשימה.

תשרי תשל"ו
ספטמבר 1975
מרדכי גור, רב-אלוף
ראש המטה הכללי


(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)