אכן, דבר גדול היה להיחלץ להגנת המולדת מבלי שיקראו לך. אין זו אימרה מליצית ואם כי היו רבים כאלה בארץ - בכל הגזרות - אני מתייחס כאן לקבוצה מסוימת של קצינים, יוצאי חטיבת "גולני" וביניהם פנחס גברון ז"ל, יוצא הצנחנים - שגילו יוזמה ותושיה רבה. זה התבטא בתחילת המלחמה, כאשר החליטו לעלות לגיזרה הצפונית. מחוסר זחל"מים - ובלית-ברירה - השתלטו על זחל"ם לא תקין, ולאחר מספר נסיונות הצליחו לתקנו ולהצטרף אלינו למלחמה. הנסיון האישי של כל אחד מהם יצר הווי וארגון, שניכרו היטב לעין. בקבוצת קצינים זו היה גם פנחס גברון ז"ל, שנפל חלל באחד משלבי ההגנה על צומת מפתח של הכפר מזרעת-בית-ג'ן.
בבוקר השני לכניסתנו לכפר התקיפה אותנו קבוצת קומנדו סורית. תוך כדי חילופי אש הצטרף פיני מיד כלוחם לקבוצה שלנו, שיצאה לתקוף ולטהר את הבתים שבהם התבצרו הסורים. האש הנגדית היתה חזקה ביותר ופצצות בזוקה אר.פי.ג'י. חלפו סנטימטרים ספורים מעלינו. לצורך טיהור הכפר עברנו מבית לבית ובחצרות הפנימיות, תוך כדי דילוגי קרב. בשלב זה הובהר לנו שחלק מהסורים ברחו. אולם לא היה לנו מושג מה היה מניינם. חשבנו שכולם נמלטו ורצינו למנוע זאת מהם. החוליה הקדמית שמנתה את המ"פ, טוביה ופיני - יצאה לשטח הפתוח, שאיפשר שליטה נאותה ותצפית טובה יותר על השטח. הסתבר שהסורים טמנו לנו מלכודת. הם השאירו מאחוריהם צלף, שהתבצר בתוך בית, ומתוכו ירה ופגע בפיני.
ללא קריאה וללא צו-קריאה הצטרף אלינו לחזית הלוחמת בצפון, עד אשר המוות בא מהמארב וחטף אותו בדמי ימיו. פיני לא ירא את המוות והוכיח זאת בכך שהתנדב מתוך הרגשה וצורך להילחם - מבלי להמתין לקריאה.
נחמתנו היחידה היתה שנפל ללא כאבים, כאשר שלווה נסוכה על פניו וחיוך משוח על שפתותיו.
שמעון סלם
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)