מאי 1948
שלום לך אוה
אינני יודע מתי אוכל לשלוח לך את המכתב הזה - ואינני יודע איך הוא יגיע אליך - ובכל זאת.
יש לי גם הרבה לספר אבל אינני יודע באיזה מידה אצליח לספר כל זה. נוסף לכל יש כאן 8 אנשים בחדר, שמצליחים לעשות רעש כמו גדוד שלם. אינני רוצה להתיחס לכל מה שהתרחש בארץ - אנחנו כאן מקבלים שמועות - אומנם היינו עדים להפצצת תל אביב וראינו איך הופל האוירון הערבי הראשון. הרוב כאן אופטימי - אומנם תראו בהתחלה נספג כמה מכות הגונות כמו בתקופה בין דצמבר ופברואר ואחר כך נהיה מוכנים ואנחנו נהיה המנצחים.
וכעת אתחיל לספר. במנסורה ישבתי עד 12.00 וחיכיתי. איש לא בא לקחת אותי. תפסתי "טרמפ" והיגעתי למקום המפגש בשעה שהאוטובוס התחיל לזוז. בלי לאכול נסענו לתל אביב. הנסיעה היתה יפה. הארץ לבשה צבעים נהדרים - אפשר היה לשכוח כמעט את הכל, אבל לאורך כל הכביש חיפה-תל אביב עמדו טנקים בריטיים - מוכנים לפעולה.
בתל אביב יש לך הרגשה מרגיעה. מסתובבים עוד כל כך הרבה משתמתים שלא צריך לדאוג לרזרבות. הגענו שם למחנה אחד והתחיל שוב רשום. כל אותם הדברים שרשמו אותם כבר 10 פעמים. זה כמובן לקח שעות ורק עם חושך העבירו אותנו למחנה אחר. גם כאן זה רק זמני ואומרים כי מחר עוברים למקום הקורס. (קצינים) בזמן שהינו בתל אביב הוכרז על הקמת המדינה היהודית. אני תארתי לי שזה יהיה מעורה שיורגש יותר. אחרי הכל זה בכל זאת יום גדול שאנחנו בכוחנו הבאנו אותו.
יתכן שלא היו חגיגות ואספות כי כבר חיכו להתקפות אוויר. בכל אופן חולקו כרוזים בהם כתוב איך לנהוג במקרה התקפת אוויר. בדרך למחנה הזה עברנו חלקים של יפו הכבושה - טוב לראות את זה.
וכעת אנחנו יושבים בתוך מחנה מעבר. היום סידורים, חפרנו ומחר נעבור הלאה. הסידורים כאן לא אידאלים - ישנים על לוחות עץ בלי מזרון. אבל כאן יש רושם שקיים כבר צבא-המשטר, האווירה, הכל...
כאן בחדר נעים ומענין. אנשים מין העיר אך חומר טוב מאוד. יש ויכוח טוב וער במשך כל הזמן החופשי. על שאלות מקצועיות, פרצוף הצבא המוקם, סיכוי המדינה היהודית בכל שטחי החיים הבינלאומיים. היום כשאיש כבר מכיר יותר טוב את רעיהו מדברים על בית, משפחה עבודה וכל מיני עובדות וחלומות מין החיים ה"קודמיים" האזרחיים. - מכירים אין לי כאן כמעט, אבל אחרי יום זה כבר לא קובע.
ואחרי הכל אני חושב הרבה על הבית ועל הבן והקטנטון ואיך הקיבוץ מסתדר אחרי הגיוס הנוסף - ואני מתאר לעצמי שעוד יגייסו.
בינתיים אני מסיים ומחכה להזדמנות עוד להוסיף ולשלוח לך. שלום לך בינתיים, שלום.
כן - המכתב נשאר יומיים ובינתיים חלו שינויים - ואי אפשר לאמר כי הם כל כך טובים. בבד אחד הפסיקו בארץ את כל הקורסים וכל המפקדים שם מקימים יחידות חדשות. אני במחנה בסביבת תל אביב וכאן קם גדוד של עולים חדשים. גדוד ראשון של עולים לגליים ראשונים במדינה היהודית. אנשים שהם 3 ימים בארץ!
אי אפשר לתאר את הבעיות ואת כל הקשיים. טוב רק שכאן הכל נעשה במסגרת של צבא ממש. ביעולות יותר גדולה בהרבה, האמצעים שעומדים לרשותינו הרבה יותר גדולים. יש הרגשה שעובדים במפעל עצום. כל דבר הוא הואיה נפשית עמוקה. בלילה הופיעו המון אוטובוסים מלאים של אנשים ישר מין האניה. רצון עצום אבל האנשים לא יודעים עברית. מבחינה גופנית הם חלשים מאוד. יחד עם זה יש הרגשה מרה מאוד. אני אומנם לא נפגעתי בכבודי כמו רבים - כי בקורס היו רק באלה שכבר עבדו כמ.מ. או אפילו מ.פ. וכעת הרוב עובד כמ.כ. רק 2 אנשים אנחנו כמ.פ. כפי שהינו. אבל איום לשבת כאן, רחוק מין הבית כל התכניות הפוכות, בלי כל התחשבות עם הבטחות. עם עבודה שנשארה וכל זה. רע רע מאוד. אני צריך ללחום קשה מאוד לא לשקוע במצב רוח איום ועמוק. אני לומד מה זה להיות חייל. אסור לי לחשוב איך שאת יושבת בבית ואני לא יכול להיות אצלך. אינני רוצה לחשוב ובכל זאת כל הזמן כל זה מעסיק אותי. אני יודע כי אחרי הכל לי החלק היותר קל. אני יכול לשטף את עצמי - אפילו רק כחלק זעיר ביותר - במפעל גדול. וזה מפעל שיחד עם כל חולשותיו הוא אדיר - והוא מראה את זאת כל יום מחדש. וסוד ההצלחה הוא לפי דעתי ברצון בנכונות וכוננות של אותם האנשים שהם גלגלי המכונה ואת בבית לבדך ואיש אינו יכול לעזור לך להתגבר על כל הדברים - גדולים וקטנים שעושים לך מצב רוח.
שוב נשאר המכתב יום. ושוב אינני מספיק לשבת בשקט לרכז את מחשבותי ולכתוב לך על כל זה מה שאני במשך היום מספיק "לספר" לך. ואם המרחק גם כואב ומעיק במחשבותי אני קרוב לך. הרבה אני משטף אותך בכל זה מה שכאן עובר עלי. יש הרבה לספר על פגישה עם העולים החדשים אותם רוצים במשך ימים ספורים לעשות צבא עברי. על היום במחנה עצום. על חברים ומפקדים חדשים. אינני יכול ואינני מספיק. יש לי המון עבודה. טוב רק לדעת, כי כל זה זמני. כי מה שלא יהיה אינני אשאר בתפקידי הנוכחי. פעם ראשונה בחיי שתפקיד לוחץ עלי.
אינני רגיל לרוטינה צבאית, אני גם רגיל ליחס אחר של הסמלים לעבודה - יחס יותר טוב ויותר רציני. חוץ מזה כל הסידורים עוד לא "דופקים". אין חלוקת תפקידים ברורה. נותנים לי גם עבודה שאחרים היו צריכים לעשותה. אומנם יש לי הרגשה שאני בכל זה לומד הרבה וזה טוב. אבל יש לי הרגשה שאינני משטלט בנקל שגם לא שבעי רצון עיתי וכך זה קשה ובלתי מספק... אבל מה לעשות.
שוב דיברתי רק עלי - ואני כל כך הייתי רוצה לדעת מה עיתך-עיתכם. מה עם הבן. מה את עושה, עובדת, העם הבן בא לבקר? יש לך רושם שהוא סובל מאוד? או הוא עוד לא תפס כי זה להרבה זמן ואני רחוק? שמעת מאמא? מה את עובדת? מי ביקר אצלך? איפה היית? ועוד 1000 שאלות.
כעת אני באמת צריך לסיים. אנסה לשלוח את המכתב. אין לנו עוד כתובת, וכן אני עוד צריך לחכות המון זמן כדי לשמוע ממך!
שלום לך תהיה בריאה ולא עצובה ותדעי שאני כל הזמן אצלך. אני שולח לך את כל זה מה שאת אוהבת
אורי