מג"ד "ברק", סגן-אלוף יעקב שחר (שורצבורד), נפל בקרב בבוקעתה ביום הרביעי למלחמה, שעות ספורות לפני שנבלמה מיתקפת הצבא הסורי ברמת-הגולן. מספר יוסי בידרמן, שנמצא בזחל"ם אחד עם יעקב: "ישבנו בצומת מסעדה יחד עם פלוגה א'. קיבלנו הודעה, שהסורים נמצאים בכל איזור בוקעתה ועלינו להגיע לשמה על-מנת להדוף אותם ולדחוק אותם מאיזור הכפר. יענקל'ה שחר הורה למ"פ א' להכין את פלוגתו ליציאה לדרך. שמחנו על כך. סוף-סוף יוצאים לבצע משהו ממשי, במקום לספוג רק הפגזות.
הגענו לקצה המזרחי של צומת בוקעתה. לא ידענו בדיוק היכן הסורים. השטח היה פתוח. היה שם טנק הפוך שירה כל הזמן (ליד תל-ורדה). שאלנו את מפקד הטנק היכן הסורים. השיב, שהם נמצאים בשדה פתוח. יענקל'ה נתן פקודה להתפרס. התפרסנו חמישה זחל"מים וירינו על-פי הנחייתו של מפקד הטנק שנקרה בדרכנו. כאשר נכנסנו לשטח גילינו לפתע חיילים סורים רבים, שפתחו במנוסה. ירינו לעברם.
הגענו לתעלה והזחל"ם האיט, כדי לעבור מעליה. בתוך התעלה שכב חייל סורי עם אר.פי.ג'י. - וירה לעבר הזחל"ם, שנכנס לתעלה. הועפתי מהזחל"ם החוצה מבלי להבין מה בדיוק קרה. כאשר קמתי וניגשתי אל הזחל"ם שלנו ראיתי שאף אחד מאנשינו לא נשאר בו - רק יענקל'ה שכב בקצה הזחל"ם, מנסה לגרור עצמו בכיוון שלי. אמר לי "נפגעתי". ביקשני לגשת לראות אם אנשינו יורים ואם אין הסורים תוקפים אותם. עשיתי כמצוותו, וכאשר חזרתי אל הזחל"ם לא מצאתי את יענקל'ה, שפונה בינתיים אל העורף. יענקל'ה לא רצה להתפנות, אולם נגמ"שים של חטיבה שבע, שהגיעו למקום, פינו את הנפגעים ובהם גם המג"ד".
סא"ל יעקב שחר נולד בחיפה. עד גיל 14 גדל בנוה-שאנן. אחרי כן התחנך בקיבוץ מזרע, שבו חי עד לגיוסו לצה"ל ב-1961.
בצה"ל עבר את המסלול הרגיל לאנשים מסוגו: טירונות, קורס מ"כים, קורס קצינים, מדריך בקורס קצינים - והעברה ל"גולני" (1963). גם כאן, בגדוד "ברק", עבר את המסלול הרגיל: מ"מ, סמ"פ, מ"פ, מג"ד. מספר אחד החיילים, עזרא סלע: "הופיע לפנינו גבר צעיר ומשופם, שלא נראה קשוח, והסביר לנו מה זה "גולני". בהמשך "שיפשפו" אותנו באימונים. הוא לא ויתר על כך שהפלוגה (אז היה מ"פ) תהיה באמת טובה ומאומנת כראוי. הזענו קשה, אבל בה בעת דאג לחייליו דאגה אבהית ממש".
רעייתו של עזרא, רותי, היתה פקידת המ"פ בתקופה שה"קו" עבר בחורשת טל... זה היה ב-1966. נזכרת רותי: "יענקל'ה עלה פעמיים על מוקש, ובשתי הפעמים יצא בלי שריטה. "תראי רותי, נסים מתרחשים רק פעם אחת", אמר לי מניה-וביה.
סגניו בתקופות השונות מספרים עליו, שהיה "נאה דורש ונאה מקיים". הוא תבע למלא כל פקודה בדייקנות והיה חסיד המקצוענות. דרישותיו היו גבוהות, מעל ומעבר לדרישותיו של קצין ממוצע. היה תובע במפגיע לרשום כל מלה בתדריכים, על-מנת שהאימונים יתבצעו למחרת בדיוק נמרץ, כפי שקבע. והיה יוצא לשטח לוודא זאת במו-עיניו. הירידה לפרטים, היסודיות ועמקות המחשבה - היו מתכונותיו הבולטות.
בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היה יענקל'ה מ"פ מסייעת. פלוגה זו הצטיינה אחרי כן במלחמה, קודם-כל בזכות מפקדה יענקל'ה שהכשירה מבעוד מועד. יענקל'ה וורדי היו למעשה המ"פים היחידים שנותרו שלמים אחרי הקרב על תל-פאחר. יחד עם חבורת מפקדים צעירים אירגנו מחדש את הגדוד, ואיפשרו לו להיכנס מחדש למערכה. השליש הגדודי, מיקי חקלאי, נזכר כיצד טיפל יענקל'ה במשפחות החללים לאחר שהושגה הפסקת אש. היה אז בין המפקדים הבודדים שהקדישו מזמנם לטיפול בנושא כה כאוב. עם כמה מן המשפחות שמר על קשר לאורך שנים.
יענקל'ה סיים קורס מ"פים והשתלם במיכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם). חברו מקורסים אלה, זאב ויסבלט, נזכר באיש משמר-הגבול, כבן 40, אשר סיים את קורס המ"פים רק הודות ליענקל'ה שחר, שישב איתו בוקר וערב, ולתוך הלילה, על-מנת לסייע לו בשיעוריו. יענקל'ה תמך בו לכל אורך הדרך, עד תום הקורס. נכונותו לעזור לזולת ולסעוד את חבריו בעת הצורך, היתה מסימני-ההיכר שלו.
יענקל'ה נמנה עם השלושה שסיימו את קורם המייפים בהצטיינות. כתוצאה מכך הוצע לו להישאר כמדריך במחזור הבא, אולם הוא ביקש לאפשר לו לחזור ל"גולני". בסופו של דבר "נכנע" ונשאר להדריך בבסיס, "רק שנה אחת". מקץ שנה של הדרכה אינטנסיבית נתמנה למדריך הראשי בבסיס, ובתפקידו זה הצליח מעל למשוער. "היה בו משהו שייחד אותו מקצינים אחרים: קצין, המסוגל למלא תפקידי פיקוד, תפקידי הדרכה ותפקידי מטה - באותה מידה של הצלחה. לא כל אחד ניחן בכישורים כאלה", יאמר עליו פיני קופרמן.
ערב מלחמת יום הכיפורים היה עסוק בהכנות לכנס החטיבה, שעמד להיערך בגני-התערוכה בתל-אביב, לציון כ"ה שנים למדינה ולחטיבה. כמי שעבר את כל התפקידים והגלגולים האפשריים ב"גולני", היה זה אך טבעי שיתמסר לכנס זה. היה זה גם טבעי שדווקא הוא ירואיין על-ידי גלי-צה"ל. בראיון זה, שהקלטה שלו שמורה עם רעיתו ניצה, אומר יענקל'ה בין היתר: "האתגר שלי היה להגיע לקצונה - ושאיפתי היתה להיות מג"ד ב"גולני". מילאתי את כל התפקידים האפשריים בגדוד. כמג"ד היה זה אתגר בשבילי להכין את הגדוד למלחמה ולבצע את הפעולות המיבצעיות השוטפות. הבעיה המרכזית היתה, לקלוט את כוח-האדם לאחר תקופת טירונות, ולהכשירו למלחמה - דרך אימון הפרט, אימון החוליה והכיתה, אימון המחלקה והפלוגה, ואימון הגדוד. במלים אחרות: להגיע לרמת לחימה גבוהה, של החיילים כפרטים, ושל כל יחידה בגדוד - עד לרמה של גדוד. חיילי "גולני" הם היום בעלי מוטיבציה חזקה יותר מאשר בעבר. חל שיפור ניכר מאז הגעתי לחטיבה, ב-1963. יש כיום מתנדבים רבים ל"גולני", ואלה המסיימים את שירותם בה - שומרים על קשר עימה גם בהיותם אזרחים".
יענקל'ה התגורר עם רעיתו וילדיו ברעננה. כאיש-צבא וכמפקד בחטיבה לוחמת לא הירבה לבלות בביתו, שכן ביתו היה "גולני". הזמן פשוט לא איפשר זאת. באותם מקרים שהגיע לבלות סוף-שבוע בחיק משפחתו, היה מפשיל שרוולים ויוצא לעבוד בגינה. או-אז טיפל בכל צמח.
הבית ניצב אפרורי, ובתוכו אשה וילדים המייחלים לשובו של הבעל והאב. אולם יענקל'ה לא ישוב עוד לעולם.
בן 31 היה בנופלו.
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)