סגן נחום חומי זרחי ז"ל

זקוף קומה, רחב כתפים, הליכה מהירה ובטוחה, עינים עמוקות, קורנות ולב אמיץ. מוכן תמיד לעזרת חברים ושכנים, להקרבה עצמית בעד עמו וארצו.
מילדותו היתה לו גישה מיוחדת ליצורים חיים ולצמחים. הנה בזכרוני מעשה בגדי קטן. גדי לבן וצח היה לבני, והוא אז בן שש, תלמיד כיתה א'. חומי אהב את הגדי בכל לבו ונפשו. שעות היה מחזיק אותו בין רגליו הקטנות ומשחק אתו, מלטף את אזניו הארוכות, מאכילו ומשקהו. הגדי היה לן על יד חבילות קש שהיו בחצר. והנה קרה אסון: הגדי נכנס בלילה בין החבילות ונחנק.
צער רב תקף את הילד. יום תמים שכב עם הגדי על הספה ובכה. לא הלך לבית-הספר ולא אכל. לפנות ערב ביקש לקבור את הגדי. ביד אחת לקח מעדר ובשניה הגדי וכך ירדנו שנינו למגרש. על-יד עץ גבוה חפר קבר לגדי. בגמר מלאכתו הניח ראשו על ברכי ואמר: "גדי כזה לא יהיה לעולם". והדמעות זולגות, זולגות. הגענו הביתה עם חשכה. שעת חליבה היתה אז, ואני ממהרת לרפת. מרוב עיפות נרדם חומי על מפתן הרפת.
בן 16 היה חומי כשאחיו הגדול התגייס לצבא הבריטי. רוב עבודות השדה, החרישה, הזריעה והקצירה היו מעשי ידיו. היה משכים לצאת ומאחר לבוא. חרוץ וחזק היה. ואחרי יום עבודה קשה, יום קיץ ארוך וחם, לא הסתלק מכל מיני תפקידים ציבוריים שקבל על עצמו.
מלחמה נפשית קשה עברה על חומי בשעה שרוב חברי כיתתו הצטרפו לבריגדה. זמן רב היה במבוכה. לבסוף החליט להמשיך עד שחרורו של אחיו הגדול. וידע היטב כי בהעדרו - הרס למשק וקושי להוריו. בכליון עינים חיכה לשובו של אחיו הביתה. ובינתיים: קורסים, טיולים, הדרכת נוער, עליה לביריה, אימונים ושמירה.
יקר היה לו כפר מולדתו. תמיד חשב על שיפורו והתפתחותו המשקית והרוחנית. ותכניות רבות היו לו לכך. למרות מסירותו הרבה לעבודה במשק, היה מכין מסיבות ופגישות בין הנוער. זכורני את הפגישה בין נוער כפר ויתקין ונוער נהלל שהיתה על פי יזמתו.
בשובו מהפגישה היה מלא התלהבות. בפגישה זו ראה ראשית ליכודו של הנוער המושבי, אשר אליו שאף.
שנתים האחרונות בחיי חומי הקצרים:
הוא, בצירוף עוד שנים מבני נהלל, מבקרים בקורס ימי במטרה לעזור לבני עמו המפוזר לעלות ארצה. בין הראשונים התגייס למלחמת שחרור ארצו ועמו. בהרבה פעולות קרב השתתף: בכיבוש בית לחם, בהגנה על דגניה ועין-גב ועוד. ימי שער-הגולן וארבעת ימי מלחמת ג'נין הארורה לא אשכחם לעולם! לילות כימים, נדודי שינה ודמעות, דמעות בלי סוף. כנראה שדמעותי היו לך, בני, למגן. חזרת בשלום הביתה למרות האבדות הרבות שהיו לנו שם.
הקורס האחרון בחייך, חומי. קורס המשורינים בסרפנד. משם הלכת לנגב ולא חזרת...
החורף הגשום עבר. האביב מתקרב ובא. המלחמה בעשבי הבר התחילה. עבודות רבות לפנינו בשדה ובגן. רגילה הייתי משנים, כי חומי הוא השותף העיקרי בעבודות הללו.
עוד באביב שעבר היה זה. חומי הופיע: בידו המזמרה, החרמש, מוכן לקצור את העשבים. ועתה! ועתה - לשוא תקותי! לא יופיע לעולמים!!!
לא אחת אמר לי בני: "מה חושבת את, אמא, מלחמה בלי קרבנות? רוב אנשי הצבא מוכנים לזה, ביחוד במלחמתנו, מלחמת השחרור".
והנה גם חומי בין קרבנות הנגב! שלושה שבועות אחרי נפילתו הובאה גופתו הביתה ע"י חבריו לנשק.
וכך - החזרנו את גוייתו לעפר כפר מולדתו...

אמא