"אהוב שלי, לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכול עדיין כל כך מבולבל לי בראש...
אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת, עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי, את היד מחבקת, נשיקה קטנה... פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין, להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו. ...
את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים. שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים - חיים של פשטות, רוך, שותפות, חיים...
הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה שזקוקים לאנשים כמוך כל כך ובלי להבין גם הורגים אותם מהר מדי. כל כך חיכיתי לך והמלחמה הסתיימה אז אני לא מבינה למה רק אתה לא חוזר".