אליאל אחי האהוב:
כבר שנה שאתה שומר עליי מלמעלה. מזיז את הכוכבים מעמעם את הירח ומתבונן בי חיה את החיים שממשיכים בלעדיך, לפעמים גם בלעדיי.
מיליארד קילומטרים מפרידים ביני לבינך ועשר דקות נסיעה,שני מטר, אולי קצת פחות,וחצי מליון דמעות.
ואולי, יום אחד בשעת לילה מאוחרת תקבל רשות לעשות את שיחת הטלפון היחידה שלך. ואולי, רק אולי, מכול האנשים בעולם תבחר להתקשר אליי.
הרי הפלאפון שלי לעולם לא היה סגור שהיית בצבא. ואני מחכה שתעיר אותי,אני חצי רדומה, עונה בקושי ואתה בקולך העייף מרגיע -הכול בסדר .תאילנד.
כמה חסרת לי השנה הזו.
ב- 18לדצמבר נולדה שירה. נר רביעי של חנוכה.
כמה רצית,ציפית,השתוקקת כבר לבואה. כל שיחת טלפון שלך שאלת לשלומה שם בבטן,אחר כך לשלומי,הראשון שידע שאני בהריון,הראשון שידע שיש לי בת...
ואני? כמה ציפיתי ללדת ושתהייה מחוץ לחדר הלידה ותשמע את הבכי הראשון. כמה אהבת ילדים....
אמרו שהזמן יקהה את הכאב, שאתרגל לדבר בלשון עבר, שכבר לא אחכה בלילה לטלפונים. כאילו עברו חיים שלמים ואני עדיין מחכה שתתקשר.
סליחה.אבל אני לא מאמינה לאף אחד. הזמן לא מקהה את הכאב.הוא גם לא מקל עליו.
אני זוכרת אותך באותה חדות,אותה בהירות, כל קמטוט צחוק ,כל ריס, את הגוף החזק,זיפים מפתיעים ברכותם,חיוך שנמתח מצד אחד לשני ולב גדול ורחב.
אני מוכנה לסלוח,אני מוכנה לוותר, אני מוכנה למחול על הכול.
על הימים הארוכים של הכאב,של הבדידות,על השעות האין סופיות של העצב.רק בשביל שתי דקות.אפילו אחת.אפילו רגע,רק רגע,לחדד את דמותך ,לראות איך גדלת ואיך השפיעה עליך השנה.
לחייך אליך שוב ולומר לך כמה א ני אוהבת אותך.
להיפרד כמו שצריך.
אבל בטח התור ליד הטלפון ארוך ארוך ואולי נגמרו לך האסימונים? איך כלל מתחילים לפרוט את הכאב ,את הדמעות למטבעות קטנים?
אני זוכרת בקולך משהו שלא היה מעולם שסיפרת לי לראשונה על ניצן.הלהט,ההתרגשות הביטחון כמו הבטיחו כי זו האחת והיחידה.אל תדאג אהוב,ניצן היא חלק גדול ואיתן מאיתנו, ואני בטוחה כי ככה אתה רוצה שיהיה.
ואולי יום אחד בשעת לילה מאוחרת ,תקבל את שיחת הטלפון היחידה שלך
ואולי רק אולי תבחר להתקשר אליי,ואחר כך אלך לישון ולא אחלום עוד ולא אכאב.
אחי היקר,שכב במנוחה
אוהבת עד אין קץ ומתגעגעת אליך
רותם