סמל מרום משה פישר ז"ל

אלו לא דברי הספד. אלו מילות פרידה.
מאז שנודע לי דבר מותך, לא מפסיקים לעלות הזיכרונות, כל דבר שאני עושה, כל דבר שקורה, כל דבר שמישהו אומר מעלה זיכרון. חלקם משותפים לי ולך ולעוד אנשים אחרים. ואחרים שייכים רק לי ולך. שנינו שהיינו מבלים כל כך הרבה ביחד. שעות, ימים, שנים. שנים של גיל ההתבגרות, רק אני ואתה, בעולם המיוחד שיצרנו לעצמנו. מציאות כל כך אמיתית ששייכת רק לנו. הכל היה שונה, מיוחד, מטורף. אבל גם אז, ובמיוחד עכשיו אני רואה כמה שהכל היה הכי אמיתי ונכון. פשוט נכון.
אני פשוט רוצה לחלוק כל מיני זיכרונות שעלו בי, את חלקם בכל אופן. רובם, יישארו רק לי. אני נזכר איך שתמיד לא היית מסתפר בערך מחופשת פסח כדי שבחופש הגדול, שתטוס לסבתא שלך, יהיה לך כל כך הרבה תלתלים על הראש, כמו שהיא אוהבת ורק אחרי שהיא תשחק איתם קצת היית מסתפר.
תמיד היית חוזר מניו-יורק עם כל מיני דברים שלא הכרנו והיית מסביר לנו. תמיד היית זוכר לשלוח גלויה אחת משם וכשהיית חוזר היית קונה משהו לכל אחד.
אני זוכר איך תמיד היית בא אלי או שאני אליך והיינו משחקים שעות במונופול, ואז יום אחד החתולה שלי המליטה לך על המונופול, ככה באמצע המשחק, ובמקום להתעצבן שכל המשחך שלך התלכלך ונהרס הבאת את ההורים שלך וסבתא לראות את הגורים שלה. ככה. כי אהבת בעלי חיים.
אהבת טבע. טיולים. איך בכל טיול היית נופל באיזה מקום. נמרח על הרצפה. אני אתה וענת עשינו את הדוך ההוא בכפר קנא, החלקת בטרסה ההיא והתגלגלת כל הדרך למטה. את הטיול בפורים שהינו רק ארבע, ציוד על הגב, טיול ראשון. שלושה וחצי ימים של מרום פישר נטו. כמו שהוא היה.
איך שהיינו תמיד רבים עם הבנות. ילדים. כל כך היינו בטוחים שאנחנו צודקים. וצדקנו. את תקופת היזמות, המחברת, הדירוגים והערדיות.
איך שהיינו משחקים כדורסל עם כל הגדולים של המושב, ביום שישי אחה"צ, היית מגיע אחרי שנת צהרים ארוכה. היית הולך את המרחק הזה, אולי 100 מטר באיזה חצי שעה, שקוע בעולם שלך. היית עומד במגרש, ספק משחק כדורסל ספק ישן ואז מוטי היה צועק עליך: תתעורר כבר.
איך אז הלך להסתפר אצל הזקן העיוור ההוא בקרית מלאכי וכל הזמן היד שלו רעדה. ואני ואתה לא הפסקנו לצחוק והוא היה צועק עליך, חצי נחנק, שתפסיק לזוז כי אחרת הוא יפספס את האוזן שלך ויחתוך אותה עם המספרים החלודים שלו. בסוף הוא שפך על הראש שלך איזה חצי קילו של טלק.
היינו יושבים שעות במתבן מדברים. על הכל. כלכלה, פוליטיקה, ביטחון, ארה"ב, מלחמת וייאנאם. בנות. בעיקר בנות.
איך עבדנו שעות על העבודה שלך על ספורט עברי לפני קום המדינה.
הלכנו אז בכרמל רק אני ואתה, איזה 3 שעות בלי שאר הקבוצה. הלכנו לפניהם תמיד. מדברים.
יום העצמאות. היינו אוספים עצים ימים לפני כדי שנוכל לעשות את המדורה הכי גדולה. ושקיות מים, שתהיה תחמושת...
איך שאז יוסי לוי בא אליך ואמר לך: "מרום, אי'אם ורי פראוד אוף יו". כמה צחקנו מזה. איך פעם אחת באמצע שאני מספר לך איזה משהו שהיה בעיני נורא מעניין פתאום אתה ביציאה ואומר לי: "אתה יודע שהמרחק בין שתי הנקודות הכי רחוקות בהודו יותר גדול מהמרחק מהודו לישראל".
אז שישבנו ופתאום התחלנו לצחוק על יוסי הנהג, ובולי העץ שהיה מדביק לדוושות כדי להגיע אליהן וצחקנו ככה במשך איזה 3 שעות. פשוט מתגלגלים מצחוק. בוכים.
שהקלטנו את הקלטת עם מחרוזות השירים שלנו. אני אתה ושני. איך גררנו אותה לזה?
איך שבטיולים תמיד היינו הולכים להתקלח ביחד. לשפוך על עצמנו איזה בקבוק מים וקצת סבון. תמיד. בשיא הקור.
שהיינו משחקים כדורגל. המשחקים ההם. כמה היינו צוחקים. לא מפסיקים לצחוק כל המשחק. כל שטות היתה מצחיקה אותנו. בכל דבר היינו מוצאים את הקטע המצחיק. איך שעשינו אז על האש אצל אילן בדירה. ואני אתה וומוס צחקנו על מיטה שלו והיא נשברה.
את הפעם שנסענו בסופה לדיונה הגדולה ומהקפיצות בדרך דגן קיבל מכה מהברך שלך ודימם בפה ולכלך לך את הג'ינס.
שנסענו למשחק בגת אז איזה 7 אנשים מכווצים בפיאסטה של שי גול, ובדרך חזרה אכלנו את כל הסדביצ'ים שארגנו. ואיך אני ואתה, שני נערים שלא מבינים יותר מידי מסבירים לכל מיני אנשים על מבצע חסידה והחשיבות שלו.
איך שהיית בא לבית כנסת, עם סבא שלך, ביום כיפור, עם כל החב"דניקים ההם. אני ואתה לא היינו מפסיקים לצחוק שהרב הזקן שלהם היה נרדם שם. והיה את ההוא שהיה מתעורר רק שיש שירים ומתחיל לצעוק.
זוכר שהשתתפנו אז בטקס יום הזיכרון ההוא.
היינו ביחד, המון. היה לנו עולם כזה משלנו, התבגרנו ביחד, יש כאלה שיגידו שיותר נכון "שלא התבגרנו ביחד". תמיד אני, וכל האחרים שפה, יזכרו אותך. כל אחד עם הזיכרונות שלו. אבל בכולם אותו דבר, מרום - החיוך והצחוק. תמיד.

חברך
ישי סבג