סמל מרום משה פישר ז"ל

דברים שכתב עליו דוד חסין מנהל חטיבת הביניים, ערב יום הזיכרון תשס"ב

נפילתו של מרום זכרו לברכה בסערת הקרב בג'נין פתח בלב כולנו פצע עמוק, האסון חדר היישר אל המעגל הפנימי של משפחת תיכון באר טוביה וכולנו מתקשים להתמודד עמו.
מרום עלם חמודות, יצג בחינוכו ובדמותו את השאיפות של כל הורה וכל מחנך. בצדק רב חוזר גיורא על המשפט "אני כל כך גאה בו". בדברי ההספד שנגעו עמוק ללב כולנו, סיפר גיורא על שיחה עם מרום בנושא אופן הלחימה של צה"ל המשתדל למנוע פגיעה באזרחים, אך בו בזמן נוצר סיכון נוסף לחיילי צה"ל. גיורא, שלבו ניבא לו רעות ניסה לומר שאולי צה"ל צריך לדאוג יותר לחיילים מאשר לאזרחי האוייב. תגובתו של מרום היתה "אבא זה לא מתאים לך, לפגוע בנשים ובילדים חפים מפשע?" אני רואה בתגובה זו את התמצית העילאיתת של החינוך שספג מרום בבית הוריו. משמעותה: כן, אני מוכן לסכן את חיי על הערכים בהם אני מאמין ושלאורם חונכתי. מי מאיתנו בשעת פיגועים קשים לא נסחף וביקש לנקוט באמצעים קיצוניים כדי לחסל את הטרור ללא חשבון וללא אבחנה, קולו של מרום "אבא זה לא מתאים לך" הוא קול השפיות, קול האנושיות, קול התקווה המהדהד בתוך מעגל קולות הנפץ והתופת.
מי שהכיר ולו במעט את מרום יודע שלא מדובר בצעיר שוחר קרבות. להיפך, כל אישיותו אומרת שלום ושואפת לתת ולתרום לחברה בה הוא חי. לפני שנה הוא התנדב לסייע לילדה בכיתה ז', משימה חינוכית קשה ביותר נטל על עצמו ואף שידע שסיכויי ההצלחה מועטים השקיע את כל מאודו ומרצו במשימה, תוך אורך רוח וסבלנות אין קץ. לאחר מכן הוא התנדב ליחידה קרבית בצה"ל מתוך רגש עמוק של מחוייבות לחברה, מתוך מודעות עמוקה שהוא חלק מחומת המגן שבלעדיה אין קיום למדינת ישראל, בהתגייסו לצה"ל מרום לא ביקש לבטח להגשים את עצמו אלא שוב בפשטות ובצניעות לתת מעצמו.
גיורא סיפר לכולנו על הרגשתו הנוראה בפגישה האחרונה עם בנו, אך גם על כך שבאותו יום מרום חש שהנורא מכל לפניו. ברגע זה יכול אדם לטעון שהוא חולה ולא יכול לחזור, אך מרום לא העלה על דעתו, נטל את המשא ויצא לדרך.
אי אפשר שלא להרהר במציאות הנוראה בה אנו חיים שצעיר, ילד, אמרה חברתו של מרום, צריך ליטול על עצמו משא כזה בלבו ובגופו ושהוריו, במועקה איומה ונוראה צריכים להיפרד ממנו.
גיורא כל הזמן מהרהר בקול רם ומחפש משמעות לנוכח השכול והאובדן ובכך מזמין אותנו לחשוב ביחד על משמעות חיינו תוך הזדקקות למקורות ולשורשים שלנו. על אף הכאב והצער הנורא הוא מפגין בפומבי משאבים נפשיים עצומים, דיבורו במהלך השבעה שקט וצלול וכל מילה וכל תאור נוסף שופך אור נשגב יותר על דמותו של מרום. נראה שכל מי שביקר את גיורא ודורית בשעת אבלם במקום לחזק יצא מחוזק.
תקצר היריעה מלתאר כאן את הרגשות, השאלות וההרהורים המציפים את לבנו ואת מוחנו לנוכח נפילתו של מרום. אולם כמחנכים אנו צריכים לשים לב שעבור נער בן תשע-עשרה, זירת החיים במשך יותר משתים עשרה השנה היא המציאות בבית הספר: ההתנסות החברתית והלימודית, אשר הוא חווה בבית הספר מהווה ציר מרכזי ואולי עקרי בחייו. עם המטען הנפשי והרוחני הזה הוא יוצא אל המציאות הטרגית של חיינו. מה משמעות הדבר ביחס לתפקידנו כמורים וכמנחנים? גם בכך חובתנו להרהר. ככל שנהרהר ונפיק לקחים, נעריך אל נכון את חשיבותה הגורלית של שליחותנו החינוכית וקול הנופלים ישמע ויהדהד בלבנו כדבר השיר:
"לזכרי,
היו טובים ואדע
כי ראויים אתם למותי בקרב
כי ראוי היה הקרב לקורבני".