סרן יעקב קובי אזולאי ז"ל

אלבום תמונות

10.4.02

קובי, קובי היקר, איך הלכת לנו? קובי, הקצין שהקים את מסייעת "חרוב". קובי שהנהיג בכריזמתיות מאות של לוחמים לאורך שנים, קובי שהיה כמו אבא למשפחתו מגיל עשר, עת נפטר אביו. קובי, מפקד הצוות ביס"מ שרק חיפש הזדמנות להיתקל. כל כולו התנדבות, כל מעשיו למען עם ישראל והמדינה. חניך "קרית הנוער" בירושלים, לוחם גולני, מ"פ ב"חרוב" ו במתקן אדם, מקים המשמר האזרחי במגדל העמק, הקצין מהמשטרה שסומן גבוה גבוה, פעיל הנוער במגדל העמק, מנהיג הסטודנטים במכללת עמק יזרעאל. הקצין שהיה "עריק בקו"ם", שפשוט לא הלך להשתחרר, משום ש"עדיין לא מצאתי מ"פ מחליף מספיק טוב לפלוגה שלנו".
סיפור מותך, קובי, אופייני לחייך: לקחת "חופשה" מהיס"מ, כדי להצטרף לחברים מחטיבה 5 שהוקפצו למילואים. היו לך את כל הפטורים, במשטרה כבר הודיעו לך שלא תוכל יותר לתת כל כך הרבה ימי מילואים בשל תפקידך, כבר היית אמור להיות משובץ במקום אחר. אבל אתה קמת והתנדבת מייד, כי לא ייתכן מבחינתך לנופף ב"פטורים" בשעה שחבריך וחייליך נלחמים. ובצעד אופייני, קמת לחלץ את הכוח שנפגע, ואני מוכן להצערב, מבלי שאף בדקתי, שאתה הלכת בראש הכוח. כי כך תמיד נהגת - ואני מעיד. חוליית חוד של איש אחד, לוחם גבוה, גדל מידות, שכל כולו לב רחב אחד.
ואז הכריעה אותך האש, אש התופת של הערבים. אותם ערבים שטוענים בעלות על הארץ הזאת ומוכנים בשם הטענה הזו להרוג זקנים וילדים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, ללא שום הבדל, העיקר יהודים.
לפני שבוע דיברנו בטלפון, סיפרת כמה קשה העומס במשטרה, כמה עבודה יש וכמה מעט שעות מנוחה. אבל מעולם לא התלוננת, כי הרי "מישהו צריך לעשות העבודה". התגאית בלוחמים שלך מהיס"מ, סיפרת שתפסתם לפני כמה שבועות שני מחבלים מתאבדים עם חגורות נפץ מוכנות. אז דיברנו ואתה אמרת שעד שלא נתחיל לבדוק את עצמנו, עד שלא נתחיל לה אמין בזכותינו על הארץ הזו - שום דבר לא ישתנה. שום מבצע צבאי, שום מדיניות בטחונית כזו או אחרת לבדה לא תועיל. רק אמונה. רק התחזקות. דברים ברורים מפי מנהיגים שלא מתבלבלים ואומרים לעם אמת אחת פשוטה: "הארץ הזו שלנו".
מי לא היה בלוויה שלך? כולם באו, למרות השעה הלא שגרתית: השר לבטחון פנים, עוזי לנדאו, סגן השר גדעון עזרא, מפקד המחוז, לוחמי היס"מ, פקודיך ומפקדיך, רבנים, חברים רבים ומשפחה, כל בית מגדל העמק.
וגם סגן נועם וינר היה שם. כן, כן, אותו נוער וינר סרבן הגיוס, מראשי הסרבנים ליתר דיוק, זה שמופיע מחייך ב"מעריב" כשהוא מחתים עוד ועוד לוחמים שאיבדו כיוון, שנגמר להם הסוס. הקצין מ"חרוב" שהיום מסייע בהגנת דיראני ועובייד. איך העזת נועם? איך לא התביישת? לו רק ידעת מה קובי חושב עליך, לו רק ידעת מה קובי אמר עליכם לפני כמה ימים לא היית מעיז להופיע. לא , נועם, אתה לא טועה, אנחנו זיהונו אותך טוב מאוד, אבל אפילו "שלום" רפוי לא החזרנו לך. כי היום אינך ראוי, אינך ראוי לחלוק כבוד אחרון לאיש שהגן עליך במותו. לא אתה. לא אתם.
קום נועם, גלה אחריות, חזור בך, חזור אלינו, היה מהראשונים להתעורר, נטוש את ספינת הסרבנים, וחלוק לקובי כבוד אחרון. זו מלחמה, נועם, לא עת למחלוקות פוליטיות. אם אתה רוצה לשנות ולהשפיע - עשה זאת בדרך ראויה. אל תנטוש חברים במערכה, אל תנטוש את קובי.
קובי, כולנו שבורים, כולנו המומים, אתה כל כך חסר לנו. מנהיג אמיתי, לוחם עז נפש, אישיות קורנת, איש אמונה ומעש, הלוחם והקצין בן השלושים במותו, היחיד בגילו, שאני מכיר, שעדיין לא ידע מה יעשה "כשיהיה גדול".
ולכם, ויויאו, יוסי, מוטי, אליו ומור. מה אומר? הקלישאה "היו חזקים" אינה תופסת עוד, אלה מילים סתומות, אין ניחומים על לכתו. רק השגרה תעזור, רק חוסנכם, רק אמונתכם. המשיכו קדימה, היאחזו בשגרה בכוח, היאחזו האחד בשני, אל תרפו, אל תיחלשו. בשעה קשה כזו עלינו לאזור כוחות ולא להשבר. דמיינו מה היה אומר קובי, איך היה "נואם" ומצווה על כולנו להמשיך קדימה. עשו כמצוותו, כך גם אעשה אני, כך נעשה כולנו.

תהי נשמתך, קובי, צרורה בצרור החיים.