סיפורקע: אומרים, שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. האמרה נכונה כאשר מדובר במבצע "חורב", המבצע שסילק את המצרים מארץ-ישראל, פרט לרצועת-עזה. לממשלה היה ברור, שכדי לאלץ את מצרים להיכנס למשא-ומתן, יש להכותה. לשם כך - וכמובן, לשם כיבוש הנגב כולו - בא מבצע "חורב". הוחלט לתקוף בגזרה המזרחית, מבאר-שבע דרומה לביר-עסלוג' (ליד רביבים), לעוג'ה אל-חפיר (ניצנה) ולעזה. בשל אותיות ה"ע" בשמות היעדים, נקרא המבצע גם מבצע "עין". כדי להקל בלחימה במזרח, תוכננה פעולת הטעיה במערב, שתאלץ את מצרים לרכז שם את כוחותיה ואולי גם להזרים לשם יחידות מהמזרח. המשימה הוטלה על גדןד 3 של "גולני", בפיקודו של משה חורין (אלן), איש קיבוץ טירת-צבי. על שתי הפלוגות והפלוגה המסייעת הוטל לתקוף את משלט-86, מול דיר- אל-בלח, החולש ומאיים על הכביש ועל המסילה מעזה לרפיח ולמצרים. רוב חיילי הגדוד היו בני העמקים. בליל 22.12.48 הם יצאו לדרכם.
* * *
"ראיתי קרבות רבים בימי חיי, מהקרב הראשון של "גולני". הכל עבר עלי. איני זוכר מסירות נפש רבה כל כך, גילויי גבורה כמו באותן 20 שעות של לחימה בשלט 86, דברי נחום גולן, מפקד חטיבת "גולני". "עשינו הכל כדי למשוך את המצרים לקרב, ושילמנו את המחיר.
גדוד "גדעון" יצא במזג אוויר קשה: גשם, סופות חול וסופות רוח, הצפות ובוץ, במסע לילי לעבר המשלט המוחזק בידי המצרים."
"השיירה נעה באפלה, באורות כבויים, בלילה גשום וקר ובדרך בוצית רכה וחלקלקה. מדי פעם התלתה בשמים רקיטה והאירה את השטח וגם אותנו. המכוניות שקעו בבוץ, ירדנו, דחפנו והמשכנו, עד לשקיעה הבאה."
סיפר דן לנס, חבר בית אלפא. "בסוף השיירה נסע ג'יפ של המשטרה הצבאית ובחושך, בטעות, מישהו לחץ על המתג הלא נכון, אורות הג'יפ נדלקו ואז החלה ההפגזה המצרית. השטח היה מטווח היטב. הם מצאו אותנו בקלות וכבר היה לנו הרוג ראשון. אז הוחלט לרדת מהמכונית ולהמשיך רגלית. לקחנו את הציוד ואת הנשק ובוססנו בבוץ. על הגב נשאנו, אנחנו וחיילי הפלוגה המסייעת, את קני המרגמות ואת המקלעים. את הבסיסים ואת הפגזים השארנו על המכוניות, בתקווה שיגיעו
אלינו לאחר כיבוש המשלט."
"בפאתי המשלט נערכנו, התקדמנו והסתערנו. הכיבוש לא היה מסובך, למרות שנתקלנו באש, "סיפר המ"פ, עוזי ציזלינג, איש עין חרוד. "בלילה נקלעו למשלט, בטעות כמובן, משאיות מצריות, שכאשר השתלטנו עליהן מצאנו בהן בסיסים למרגמות ותחמושת. מיד, בטרם אור, שיפרנו את העמדות, התחפרנו היטב, אבל הם לא הניחו לנו. גשם הפגזים נמשך. רק האיר השחר וכבר החלו הסתערויות הנגד המצריות, שעלו עליהו גל אחרי גל". "מה שנותר בזיכרוני, מאותן 20 שעות, "המשיך דן, "הוא שכל הזמן התחפרנו, בגשם של גשם ובגשם של פגזים וכדורים. מי שהרים ראש חטף. לא היינו בתנועה. לא בתזוזה. גל תוקף, נהדף, תוקף שנית, נהדף וכך בלי סוף.
אף פעם לא הגיעו "לעליהום" ואז החלו לרכז שריון. ככל שעברו השעות גדל מספר הנפגעים. "הגלים באו ונהדפו אבל המצרים הכינו לנו "הפתעות". כל פעם משהו אחר עלה עלינו. אחריהם הגיעו חיילים רגליים
נושאי להביורים. מכה חדשה, בלתי צפויה, של כלי נשק שלא נתקלנו בו קודם. אלה ירו לשונות אש למרחק של 10-40 מטרים ולא היה קשה
לחסל אותם. אחר כך הופיעו חיילים סודנים, ענקיים, שקובעי הפלדה שלהם נראו קטנים ביחס לממדי הגוף והראש. עמנואל ברשי, המ"פ, התרוצץ על המשלט, עודד, קרא למפקדים להחזיק מעמד, כי האנשים נסוגו לתעלות אחוריות והיתה אנדרלמוסיה. "אחר כך הגיעו זחלילים נושאי ברן (ברן קארייר'ס) מצוידים בלהביורים. זה היה משהו נורא. הם שלחו לשונות אש למרחק של 80-100 מטר. ראיתי לשון אש ארוכה, שאחריה נמתח שובל שחור, נוחתת על האדמה ושורפת כל המצוי בתחומה. כמו דרקון של אש. אנשים יצאו שרופים, נרתעו, נסוגו. "ברשי, המ"פ, שמע כבר קריאות לנסיגה. ארבע "מפלצות אש" אלה שטפו בלהבות את המשלט, האנשים היו כפופים בעמדות, לא יכולנו לעשות דבר. אז אמר לי ברשי: "מה הבעיה? במכלים יש להם כמות מוגבלת של דלק. זה ייגמר עוד מעט' וכך היה. פתאום ראינו את האש דועכת ו'נופלת' והאנשים חזרו לעמדות. ברשי ראה שהמצב מחמיר. הוא שקודם לכן התרוצץ ועודד אותנו "קדימה גולני", גדוד 13 לא נשבר' וכדומה ראה שאין לאן לפנות את הפצועים, שמספרם הלך וגדל. כ-20 שעות לחימה מאחורינו והתחמושת אוזלת. ובכל זאת, עדיין לא ניתנה פקודת הנסיגה."
עוזי: "ארבעת זחלילי הלהביור חדרו בגזרה המערבית של המשלט. אנשים נסוגו ואחר כך חזרו לעמדות. לא התכוונו לוותר. בשלב מסוים התקדמנו כ-50 מטר וראינו על גבעה ממול ריכוז נוסף של טנקים, שפתחו עלינו באש. בתנאים אלה לא נוכל לעמוד ומוטב למהר לסגת, אלה
שהאנשים לא רצו לצאת מהעמדות והייתי צריך להרים אותם בבעיטות.
"הנסיגה היתה פרק מזעזע. לא היו די לוחמים בריאים לנשיאת כל הפצועים ומוכי ההלם. הערב התחיל לרדת והגשם התחזק. היו בשטח 2-3 חושות והחלטתי לרכז שם את הפצועים ולהזעיק רכב לפינוי. כשחזרתי אחר-כך לא היה שם איש..."
אורי עץ חיים: "קטע הנסיגה היה הטראומה של כולם. הייתי חולה. אמנם הגובה שלי 1.80 מטר אבל המשקל שלי היה 55 ק"ג. חלוש. כשהייתי עמוס בציוד, לא יכולתי לקום בכוחותי והיו צריכים להרים אותי. קמתי והלכתי עם עוד שלושה ולמרות מצבי תמכתי בשמחה כהן, שהיה חלש ממני ועוד נשאתי ברן מצרי, מחסנית ורובה וכך התנהלנו באטיות. בדרך פגשנו גם את בן צבי החובש ואת צבי ציפורי והמשכנו בוואדי הצפוני. שם פגשנו במ"כ שלנו, שהיה פצוע ברגל. ביציאה מהוואדי
נתגלינו לצוות מקלע מצרי שירה אש לא מדויקת. הגענו לבקתה ושם שכב עוד פצוע, ללא הכרה. "היינו שלושה והיה עלינו לסחוב שלושה פצועים וזה לא היה קל. הלכנו 100 מטר, הנחנו פצוע אחד וחזרנו 100 מטר לקחת את השני, וכבר ערב. בינתיים אחד נפגע בשתי הרגליים ואז הופיעו מולנו שלושה אנשים, שהציעו להשאיר את הפצועים בחושה, עד שיגיע רכב. כשהיינו בבתקתה מצאתי משקפת מצרית, בעזרתה רציתי לראות מהיכן יורים ואז שמעתי שריקה איומה של פגז, שהתפוצץ מאחורי הגב. הסתובבתי וראיתי ערימת נפגעים, כ-150 מטר מאחורי. ברשי ועוד שלושה נהרגו והיו פצועים נוספים."
ישראל זמיר: " הנסיגה לא היתה מסודרת. כל אחד דאג לעצמו. היינו רטובים עד לשד העצמות, עייפים
ואדישים. תעינו בחשיכה, לא ראינו לאן אנחנו הולכים. הלכנו וצעקנו: "ואויי, מאיר..." בתקווה שישמעו אותנו. הם אבדו לנו בנסיגה. לאחר שעה וחצי של חיפוש, נואשנו והמשכנו. אחר כך התברר, שמאיר נשא על גבו את ואווי הפצוע, וכדור אחד חדר אל לב ועוד לב."
דן: "בסוף הגענו לשועוט, כפר בדואי ליד גבולות, שם פגשנו את אנשי גדוד 12, שהכינו לנו משקה חם, בגדים יבשים ודאגו לנו. היינו ממש "גמורים". היתה הרגשת כישלון".
נחום גולן, המח"ט: "היתה הרגשה של כישלון, בגלל הנסיגה והקורבנות. במשלט 86 נהרגו 28 לוחמים וכ-40 נפצעו. שניים נפלו בשבי המצרי. אלא שהפעולה, בעצם, הצליחה. למשלט 86 לא לא היתה חשיבות. זו היתה פעולת הטעיה והסחה, שנועדה לרכז את מצרים ברצועה. נכון ששילמו כאן מחיר יקר, אבל אין ספק, שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה המזרחית, העיקרית. יכולנו להשיג זאת במספר נפגעים קטן הרבה יותר, לא שנקלענו גם לתנאי לחימה ומזג אוויר קשים, שמנעו החשת תגבורות.
כבר אמרתי: גילויי מסירות וגבורה כאלה לא ראיתי קודם לכן" ב"גולני".