- רפוליק בטלן, למה לא הבאת אתך איזו פרדה או סוס?
- לא לשם-כך הולכים לפעולות!
עוד בשחר ילדותו הובא לבית סבו, יצחק קורקין. באוירה של אהבה, מסירות ויראת שמים גדל.
המשק של הסבא היה במצב של ירידה והמחסור היה רב. הילד, שהצטין, ברגישות מיוחדת, ספג לקרבו את זכר הימים האלה.
עוד בהיותו ילד קטן השתדל לעזור לסבא בחוץ, ולסבתא בבית. ברגע שעמד על רגליו, בגיל שלוש-עשרה, התחיל לעבוד בימי החופש. בסיימו את בית הספר, בגיל ארבע-עשרה, היה לפועל חקלאי במשקי האכרים.
מאושר היה ביכולתו לעזור בכלכלת הבית. ידים ברוכות היו לו, וכעבור זמן קצר היה לפועל הרצוי ביותר במושבה.
גדל - והיה לעלם יפה-תואר. התחיל לבוד במשקי הסביבה ובכל מקום הצטין בחריצותו, ביושרו ובנועם הליכותיו. ידע להיות חבר טוב והתחבב על כל אלה, שבאו במחיצתו.
רפוליק, אשר עבד תמיד במשקי זרים וראה את המשק ההרוס של סבו, חלם על החיאתו. כאב לו על האדמה, הנחכרת לאחרים, אך לא היו אמצעים לתיקון הדבר. לאט לאט התכונן לשיקום המשק. רק בחורף האחרון חרש וזרע את כל אדמותיו ולשמחתו, בנבוט שדותיו ועלות הקמה, לא היה גבול. יחד עם אמו, אשר קרבת נפשות גדולה היתה ביניהם, רצה לבנות את המשק.
רפוליק השקט והשקוע כולו בעבודה היה לאחר מיד עם פרוץ המלחמה. מצפונו לא נתן לו מנוח. לא התחשב בזכויותיו של עובד יחיד במשפחה והלך להשתלם בכיוון הצבאי. הוא החל להשתתף בפעולות. גם כאן גילה יכולת והצליח. בשמחה ובהתלהבות היה הולך לקרבות, ומאושר היה חוזר. שבוע לפני נפילתו סיפר לי על מערכת עמק הירדן, כיצד ראה את חבריו מבני דגניה בנפילתם, וכיצד הוציאם מהעמדות בידיו; אכן - ההתלהבות לקראת המלחמה גברה בו מאז.
בשבת האחרונה לחייו השתתף בפעולה בכפרי הסביבה ולמחרת בא אלינו, כרגיל, לספר ולחלק רשמיו. לעגו לו הילדים: "רפוליק בטלן, למה לא הבאת אתך איזו פרדה או סוס?" אודם קל כיסה את פניו והוא ענה: "לא לשם כך הולכים לפעולות." אלה היו כמעט המילים האחרונות ששמענו מפיו: כעבור יומים הלך לפעולה לשבירת המצב לוביה, ומשם לא חזר... בהחישו עזרה לחברו הפצוע, נפל.
ידע שחרדנו לו - ולכן לא נפרד מאתנו. קשה היה להשלים עם האסון, ועוד שבתות רבות לאחר מכן נדמה היה לנו, שתיפתח הדלת ויכנס רפוליק עם צחוקו המאיר ויספר לנו את חדשות השבוע וישחק עם הילדים.
קשה היה לנו להשלים עם כך, שלא נשמע יותר את שירתו רווית הרגש, אבל קשה עוד יותר היה לראות את אמו, אחותו, סבתו וסבו בצערם הגדול.
מה עגום היה מראה השקים המלאים, יבולו הראשון, אשר לא על ידו הוכנסו הביתה.
אך ההכרה שאותה מטרה, אשר השגתה היתה יקרה לו מכל, הולכת ומתגשמת, - היא שנותנת את העידוד ומאפשרת את המשך החיים.
דודתו מרים