משכמו ומעלה
בגילך, אחי, ישנם כיום רבבות, אלא שהם לומדים בבתי ספר תיכוניים. ואילו אתה, מגיל צעיר (אפשר לכנותך עוד ילד) כבר עבדת בשדה ובבית. חרשת וזרעת, קצרת וחלבת את הפרות. מובן שהתבגרת מוקדם מיתר בני גילך, אף היית חסון וגבוה מכולם משכמך ומעלה. אני נזכר, איך הובלת את השקים עם החיטה לאחר הקציר מהחלקות הרחוקות, איך הרמת לבד את השקים מהאדמה וזרקת אותם לתוך העגלה, ומיהרת הביתה. שאלתי אותך, מדוע אתה ממהר כל כך, וענית לי: "איזהו מין שאלה זו? הרי אנו נלחמים לחיים ולמות במדינתנו, ואני רוצה לגמור עם הקציר הזה ולהתפנות לעשות משהו גם-כן". אמרתי לו, שהוא אמנם בריא וגופו מוצק, אולם עוד נער הוא ואינו מאומן, שכן - לא למד תכסיסי מלחמה. הרי אני ואחיו כבר חיילים; ישאר, לפחות, הוא בבית. הוא צחק לי ואמר, כי לי נדמה שהוא ילד, אך טועה אני; עוד אראה, כיצד ילך וילחם ויביא לנו שבויי מלחמה רבים.
וכך קרה, שביום אחד, כשחזר מהעבודה, באו למושבה כמה חיילים מסג'רה עם משאית וביקשו עזרה. המצב שם היה קשה מדי. אחי, מבלי לשאול דבר, נסע לסג'רה ואף התנגד לבקשת הורי שיחליף בגדיו. שם שיבצו אותו למחלקת חילים, שבאו לעזרה. למוחרת, עם שחר, החלו להתקדם ולהתקיף את הכפר הנודע לשמצה לוביה, השכן לסג'רה. בקרב זה נלחם בגבורה ובאומץ עילאי (כפי שספרו החברים, שהצליחו לסגת משם) ובבוקר אותו יום נהרג. כוחותינו נסוגו. אפילו את גופתו לא הניחו הערבים לקחת לקבורה.
רק לאחר ההתקפה השניה, כשנכבש הכפר על ידי כוחותינו, מצאנו את גויות ההרוגים ואת גוית אחי ביניהן. לא קשה היה להכירה; הוא היה גבוה ורחב.
כולנו כואבים על שהלכת מאתנו ואינך עוד, ועל שלא זכית לראות את הניצחון ומה שהתרחש בארץ לאחר מכן.
מי יתן וינעמו לך רגבי האדמה, שלמענה נלחמת ומסרת את נפשך...
אחיך דוד