סגן אוריאל פרץ ז"ל

חודש ימים לפני שאוריאל נפל, הוא כתב את תיאור מותו ואת תולדות חייו עד גיל 4. דיסקט זה נמצא ע"י הוריו רק חודש לאחר נפילתו.

התיקים עמוסי הציוד הקשו על ההליכה בבוץ הלבנוני בצורה מדהימה. היה ערפל וגשם טיפטף בצורה מעצבנת. לפתע מהשיח שלפני קפץ גוש שחור גדול ורץ צפונה. הכנסתי את אמצעי ראיית הלילה לעין שמאל, פתחתי ניצרה בצורה שקטה וכיוונתי לעבר אותו גוש שחור. ראיתי חזיר בר ענק מביט לכיווני במרחק שקרוב לשישים מטר. זיהיתי את עיניו הגדולות שניצנצו אלי מבעד לעדשה, הוא הביט בי, לאחר מיכן מערבה ושוב הביט בי ואז המשיך לרוץ צפונה, נראה לי שהוא רצה להגיד לי משהו. יידעתי את שאר הכוח שמאחורי והמשכנו. לאחר מאה ועשר מטר ראיתי הבזק ושמעתי קול ירייה, הכדור שעט לעברי במהירות של תשעה מאות מטר בשניה, על הכדור עמד מלאך המוות, בעצם הוא גלש עליו כמו גולש מיומן שגולש על הגלשן שלו, גולש בין זרמי האוויר והצמחיה הסבוכה, לפני שנכנס לגופי הוא ירד מהכדור ותפס אותו בשתי ידיו, דומה לסופרמן שנגרר אחרי חללית. הכדור פגע בכתפית האפוד וקרע את הכיס השמאלי בחולצה, ביתק את השכבה הראשונה של הבשר ונכנס לבית החזה דרך הצלעות, המלאך ירד מהכדור ונכנס לחדר הימני, ישב על הדופן והתחיל לצחוק. זהו אני מת. ואז חטפתי כרית נוצות לפרצוף אחי הנודניק העיר אותי.


הכול התחיל אחרת. נולדתי בבאר שבע בסורוקה. לפי הסיפורים של אימי הוא היה הבית חולים הגרוע מכולם, חתולים הסתובבו במסדרונות וחולים היו מונחים במעברים טובלים בסחי של עצמם, אבל לי זה לא הזיז. בחודשים הראשונים הייתי בבית של סבתי בשיכון ד', היא טיפלה בי רוב היום, כי אימי למדה באוניברסיטה ואבי עבד בסיני מטעם משרד הבריאות. הייתי התינוק של כול הסבתות. כל הזמן ליטפו, חיבקו או הרימו אותי.
אחרי שלושה חודשים התחלתי להתעלף סתם, מתי שהייתי מתעלף כול הזקנות התחילו לצעוק ולשים את הידיים על הפרצוף ואחרי בערך דקה הייתי מתעורר. העסק נהיה יותר מסובך שאימא שלי הייתה בסביבה, במקרה הטוב שהייתי סתם מתעלף על השטיח - היא פשוט הייתה בורחת בצעקות "הוא מת הוא מת" לחדר הסמוך. במקרה הרע שהייתי מתעלף אצלה בידיים, היא הייתה זורקת אותי ואחר כך בורחת. הלכנו לרופאים והם לא מצאו כלום וגם לא נתנו פיתרון לבעיה. אחרי עוד חודש של התעלפויות והתעללות קשה באימי ובסבתות, נילקחתי לרופא רציני, ד"ר שנייר, במהלך הביקור הרבצתי חתיכת התעלפות, לפי דעתי הטובה מיכולם, אימי ברחה כמובן החוצה ורק אני והד"ר
נשארנו. הוא לא התייחס אלי בכלל ורק רשם דברים בצד על נייר ורווד. אמא התאוששה בנתיים וחזרה ואז הוא אמר לה משפט מעצבן: "הוא פשוט מפונק ורוצה תשומת לב". התעצבנתי וישר התעלפתי, גלגלתי עיניים והוצאתי רוק מהפה, אימא התחילה לברוח שוב ואז הוא עצר אותה וביקש שתחכה איתו עד שימאס לי לעשות הצגות. אימא חיכתה שתי דקות עד שנגמר לי הרוק ונמאס לי לגלגל את העיניים, סיימתי את ההצגה וחייכתי לשניהם. אמרתי בלב נראה אותך בבית. בשנייה שהגענו הבייתה פשטתי ידיים, העפתי את הראש אחורה, הוצאתי רוק וגלגלתי עיניים. הזקנות התחילו לצעוק, אבל אימא לא זרקה אותי לשום מקום, היא קרבה אותי לפרצוף שלה ועשתה לי קולות של חתול. ניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי ואז דפקתי חיוך כי היא הצחיקה אותי, אמא צריכה לעשות קולות של אימא ולא קולות של חתול. נהנתי, נישקתי לה את האף ושיחקתי לה בעגילים, הזלתי לה ריר על הכתף ואחרי זה הסתכלתי עליה. היו לה דמעות בעיניים. היא חיבקה אותי. מאותו יום הפסקתי להתעלף.
בחודש החמישי לחיי אימא סיימה את התואר הראשון וירדנו לאבא לסיני. המטוס נחת, היו ימבה חיילים עד שהם ירדו לקח זמן. הסתכלתי שמאלה ראיתי צהוב, עברתי למושב הימני וראיתי צהוב, בנתיים הגיע התור שלנו לרדת הסתכלתי אחורה וראיתי כחול, הצבע לא הסתדר לי אבל החלטתי שאני אשאל את אימא מאוחר יותר. בנתיים אבא הגיע הוא ניראה לי הרבה יותר גבוה מהתמונות שהוא שלח לאימא, קפצתי לו על רגל ימין והוא הניף אותי באוויר למעלה ולמטה. אבא שלי הוא חזק, רואים את זה ישר עליו,
כמו שאמרתי הוא גבוה ויש לו כתפיים ענקייות כמו שני מדפים של ספריה, העצמות לחיים שלו בולטות, הוא רוב הזמן מחייך וחושף שיניים לבנות סה"כ הוא ניראה אבא "תותח". יצאנו משדה התעופה והלכנו לאוטו של אבא. אבא שם אותי על הכתפיים שלו וכך הייתה לי תצפית טובה על כול הסביבה וגם על כול האנשים. היו שם אנשים מאוד מוזרים שלא ראיתי כמותם בבאר שבע, טוב אולי ליד השוק הבדואי ראיתי אחד. רוב הנשים היו בגילאים של אימא, הם הלכו עם חולצות ממש קצרות, חולצות שדומות לחולצה שאימא הורידה לפני שהיא נתנה לי אוכל מהציצי שלה והיו להן מכנסיים כמו של הילדים מהגן, כאלה שצמודים לפס של הטוסיק. היו נשים שהלכו עם חצאיות שהיו דומות לחצאית של אימא רק שהחצאיות שלהם היו צבעוניות יותר ופתוחות יותר ולחלק אפילו ראו את התחתונים. הגברים הלכו עם מכנסיים קצרים ורובם היו בלי חולצות. וגם אם מישהו הלך עם חולצה אז הוא פתח אותה כמעט עד הסוף.
הגענו לאוטו של אבא, האוטו היה בצבע ירוק ואימא אמרה לאבא שהג'יפ שלו יפה למרות שאני לא ראיתי אוטו כזה בשכונה של סבתא, גם אני חשבתי שהוא יפה אבל לא גיליתי לאף אחד . נסענו לכיוון הבית בדרך ראינו הרבה בדואים כמו שיש בבאר שבע היו להם גמלים וגם לחלק היו אוהלים כמו לבדואים בבאר שבע אבל הם לא קפצו עלינו כמו שהבדואים בבאר שבע קפצו והם לא ניסו למכור לנו בגדים ואפילו לא כוסות וצלחות, הם סתם הסתכלו עלינו ואחר כך חזרו לענינים שלהם. הגענו לבית הוא היה דומה לבית של סבתא, אבא הרים אותי שוב ועלינו לקומה 3 הבית היה ענק היה מטבח כפול מהמטבח של סבתא והיה סלון גדול עם שטיח של בדואים והיה חדר לי, חדר לאבא ואימא וסתם עוד חדר. הייתי רעב נכנסתי לחדר של אבא ואימא וסתם הכנסתי שפורפרת שדומה למשחת שינים לפה אבל זאת לא היתה משחת שיניים. נפלתי. אחרי שהתעוררתי היה לי כאב בטן איום. אימא הסבירה לי שאסור לאכל כל דבר שאני רוצה, וששתיתי את המשחה נגד כינים שאבא קנה לנו וזה רעל, ושהתעלפתי באמת ונהייתי כחול והיו צריכים להביא במיוחד בשבילי רופא מאילת וזה לא פשוט להביא רופא במרחק של 270 ק"מ. בכל מקרה הרופא הזה הביא לי פחם.
כן אני תינוק בו 5 חודשים וקצת צריך לאכול פחם, כי הפחם סופג את הרעלים. לכן אכלתי גבינה עם פחם ושתיתי תה עם פחם ועשיתי קקי עם פחם.

הימים חלפו. אותי כבר שלחו לגן. אימא לימדה בבית ספר באופירה ואבא הסתובב עים הג'יפ שלו. אני הייתי בגן "אלמוג", גן טרום חובה, היו לנו שתי גננות שמנות, אופנוע ישן אחד והרבה משחקים. היו עוד 12 ילדים וילדות.
כשהיינו מסימים את הגן, היינו רצים הבייתה עולים על בגדי ים ורצים לחוף לשחות ולאסוף סרטנים, שותים גזוז אצל שמיל ומשתזפים על החול. בחוף תמיד אני ושיר היינו ביחד, אהבתי לשחות אחריה ולזרוק עליה חול וכשהשתזפנו היא תמיד הייתה לידי, כמו הגדולים. יום אחד, נירית, הילדה הכי נודניקית בגן, אבל גם בין החכמות, באה אלי ושאלה אותי למה אני לא מציע חברות לשיר, אמרתי לה שאם היא תדחוף את האף עם הנמשים שלה לדברים שלי ושל שיר אז אני אתקע לה קונכיה לראש, היא אמרה שאני מטומטם ולא מבין כלום בבנות והלכה. יומים אחרי זה בזמן ששיר בנתה על הגב שלי מגדלים מחול רטוב הסתובבתי ושאלתי אותה אם היא רוצה שאני יציע לה חברות, היא אמרה שכן...