אלבום תמונות
אוריאל. תמיד לפנים...נושא הדגל...פורץ דרכים, מחסומים, לבבות אטומים... אוריאל. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה היה בו במלאך שכ"כ נקשרתי אליו, שכ"כ אהבתי אותו. שאלות שכאלה, עולם שלם של מחשבות צר מהכילו. ובכל זאת - אוריאל לא היה הלוחם הטיפוסי, לפחות לא בסדר הגודל של היחידה. בחור קטנטן וצנום. חביב, חייכן, מתום - ממש פלא, בתוך כל הגברתנים הקשוחים...
לא פשוטה לנער צעיר, אזרח מן השורה, ההחלטה להתגייס, או לפחות לנסות להתגייס לסיירת גולני. אגדות על טירונות יחידה מהלכות אימים. שבועות של רעב, חוסר שינה, מסעות מפרכים. עמידה מול המאמצים הקשים ביותר, מסע לקצה גבול היכולת.
היוכל לכל אלה, היוכל? ואוריאל יכל גם יכל.
הקשיים נערמו לפניו בזה אחר זה, וכמו שבאו כך סרו. הוא המתין עד שיאשרו לו להתגייס ליחידה וכשהתגייס וישב בראיון ראשון, ישבתי והקשבתי ולא האמנתי כיצד הוא שובר את כל הסטיגמות, הספקות - הנער יהיה לוחם בסיירת גולני. איך, שאלתי את עצמי, איך? והרי הוא כ"כ קטן, היעמוד לו כוחו? התפרוץ בו איזו קשיחות נסתרת? איך?
היום אני מעיד: אוריאל לא נפל ולו בדבר אחד משאר הלוחמים בצוות. תושייה, מהירות, זריזות, כח, תבונה עמוקה, וכל זאת מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות לכל הסובבים אותו. את אוריאל מעולם לא שמעתי מרים קולו או רב עם אחד מבני הצוות. אפילו עם אנשי מפקדה, שאיתם המריבות לא מעטות, הסתדר אוריאל. ישנה בעיה - אוריאל ילך.
והוא הלך והתפתח, גדל והתחזק. פיזית ונפשית. הוביל את הצוות להישגים נדירים, בעיני, מתוך הנעימות הגדולה שהיתה בו, שלא פגעה כהוא זה ביכולתו המרשימה.
יוני נתניהו כתב פעם: "המוות זה הדבר היחיד המפריע לי. הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה".
אוריאל בחר בחיים האלה. ולמי שפגש אותו בחודש האחרון בחייו ברור שאוריאל ידע בדיוק להיכן הוא הולך. ולשם הלך אוריאל בעיניים פקוחות ובמחשבה צלולה, ללא שמץ היסוס או חרטה, למרות שידע כי למקום אליו הוא הולך, ממנו לא ישוב.
אסי לוי
מפק"ץ - סיירת גולני