רב"ט יוסף דוכן ז"ל בן ליוסף ולסעדה ז"ל.
נפל בה' בשבט תשכ"ח, פברואר 68. בן 20 בנופלו.
יוסף ז"ל נולד בתימן. בשנת 50 והוא בן שנה וחצי עלה עם אביו, משה, ואמו, סעדה לארץ. בתחילה השתכנו בבית שאן. בשנת 56, ויוסף אז בן שבע, עברו להתגורר בתל-מונד.
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי "אור-תורה" ושנת לימודים נוספת בבית ספר מקצועי, החליט לצאת לירושלים ולעבוד בבניין. בכסף שחסך קנה בית ליד בית אביו אליו היה קשור במיוחד.
"ואשתי?" היה משיב לאלו ששאלו, "אשתי תצטרך לדעת את זה מראש".
בגיל 17, כשכל חבריו קיבלו צוי גיוס, שכח אותו הצבא, משום מה בגיל 18 כשעדיין לא זומן, פנה ללשכת הגיוס בתל השומר מיוזמתו. אחרי שלושה ימים הופיע בבית לבוש מדי צבא. "אני חייל" אמר בגאווה לכולם. אחרי הטירונות שובץ כנהג בחטיבת גולני במלחמת ששת הימים פרץ לרמת הגולן עם החטיבה. במשך חצי שנה לא יצר קשר עם הבית.
כשביקר בבית אחרי המלחמה סיפר על הניסים שקרו לו שם, בתופת. באחת ההפגזות, כך סיפר לאחיו אריה, רכבים שנסעו לפניו בטור הפורץ, ורכבים שנסעו אחריו עלו על מוקשים, ואילו הוא יצא בנס ללא פגיעה. את מלחמת ששת הימים עבר בשלום. שבעה חודשים אחריה מצא את מותו בתאונה טראגית, שנסיבותיה לא הובהרו לחלוטין עד כה. בשעת בוקר מוקדמת של פברואר 68 עשה את דרכו עם שיירה למוצב החרמון הישראלי. כשהגיעו לשם היה המוצב סגור. הימים היו ימי מתיחות שלאחר מלחמה. ככל הנראה, בשל טעות בזיהוי, נורה יוסף למוות בידי כוח השמירה של המוצב.
את הבוקר הנורא בחייו, בו הודיעו לו על נפילת אחיו לא ישכח אריה דוכן לעולם. בשעה שמונה קיבלו מכתב מהאח החייל. במכתב ביקש יוסף לשלוח לו חבילה לחרמון. מיד אחר כך יצא האב, משה, שהיה מחלק העיתונים האזורי, לתל-אביב, להביא עיתונים. בשעה תשע ושלושים הגיעה המשלחת מקצין העיר. כששמעו שהאב לא נמצא שבו כלעומת שבאו. בצהריים חזרו. האב עדיין לא שב מהסיורים. הם החליטו למסור את ההודעה הנוראית לאריה. "יש לך אח בגולני?" שאלו, ומשנענו בחיוב אמרו בפשטות: "אחיך נהרג הבוקר". האם שמעה והתעלפה. האב עמד להגיע בכל רגע ומשימת ההודעה הוטלה על אריה, בן השמונה עשרה.
כשראה את האב מגיע לא עמד לו כוחו והוא ברח משם. כשנכנס האב הביתה חיכתה לו האם בעיניים בוכיות "יוסף מת!" אמרה לו בבכי. "ברוך דיין האמת". הוא צעק ונכנס לחדרו, לבכות את בכורו שנפל.
"היינו כולנו קשורים", אומר האח אריה, "הוא היה בחור עליז ושמח. איש של שלום. לעולם לא אוכל לשכוח את חברותנו שהלכה לה. מאז מותו ישנו משפט ששב ומהדהד באוזני: 'מוטב לאבד רגע בחיים מאשר לאבד חיים ברגע'. רק מי שהיה עד לאובדן חיים ברגע יוכל להבין אותי".
יהי זכרו ברוך.