סרן יוסף יוסי לוי ז"ל

אלבום תמונות

הם גדלו במקומות שונים, התגייסו בתאריכים שונים, שירתו בתפקידים שונים ונפלו במקומות שונים: אך קיבלו את אותו השם – יוסף לוי וגם את אותו הגורל • כל אחד שנהרג בקרב הותיר אחריו משפחה, כזו שחיכתה לו שישוב, שזוכרת ומתגעגעת אליו
נועם (דבול) דביר
פורסם ב: 28.04.2020 09:33 עודכן ב: 28.04.2020 11:47
שם אחד, גורל אחד: סרן יוסף לוי שירת באגוז ונהרג בהתקלות בדרום לבנון 22 שנים לאחר דודו שלום. רב טוראי יוסף (צבי) לוי נהרג במלחמת לבנון הראשונה ואחיו מצא את התפילין בטנק המפויח , סמל יוסף (מוסא) לוי הציל את חברו לפני שנהרג בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, סמ"ר יוסף לוי פריינטי נהרג בסיני בזמן שאשתו נושאת תאומים בבטנה, הם נולדו לאחר מלחמת יום הכיפורים.
סרן יוסי (יוסף) לוי, אגוז
"יוסי מלווה אותי כל הזמן. הוא בלבי, מלווה אותי, מכוון אותי, אני מרגישה אותו" אומרת ענת, אימו של סרן יוסי (יוסף) לוי שהיה קצין בסיירת אגוז ונהרג בפעילות מבצעית בדרום לבנון בדצמבר 1996. הוא נולד באוגוסט החם של 1975, בנם הבכור של ענת ודוד לוי.
כשהתבגר הפך למקור הערצה לשתי אחיותיו - שלומית ורוני. לנער היפה היו גם ידי זהב וחוש טכני, ואורגן האורות והטייפ שבנה בגיל 14, כיכבו במסיבות השכבה בהרצליה. המשפחה עברה לרמת הגולן ושם סיים יוסי את למודי התיכון במגמה המדעית-טכנולוגית בהצטיינות.
בדצמבר 1993 התגייס יוסי לסיירת מטכ"ל, כעבור שנה, יצא לקורס קצינים שבסיומו הוצב לבקשתו בסיירת אגוז. "אחי, שלום אביטל, שהיה גם הוא בסיירת אגוז הראשונה, נהרג באפריל 74 על פסגת החרמון". מספרת ענת "מאז ומתמיד יוסי היה פייטר רציני והיה ברור שהוא יתנדב לקרבי. כשסיים את קורס הקצינים הוא ביקש להגיע לסיירת אגוז החדשה, בעקבות דודו, וקיבל. תחילה פיקד והכשיר טירונים ומהר מאוד עבר לפעילות מבצעית.
הוא ידע שזה לא יהיה דבר פשוט בשבילי, אבל הוא גם ידע שלא אגיד לו לא. באחד המכתבים הוא כתב לי: 'אני יודע שאת מודאגת ולא לחלוטין שלמה עם מה שאני עושה, ועוד פחות עם מה שאני צפוי לעשות. ...חשוב שתדעי, שהמון פעמים, הידיעה שלך אכפת ואת תמיד שם, היא זאת שדוחפת קדימה'."
ביום שלישי ה- 24 בדצמבר 1996, במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון סרן יוסי לוי שהיה אז בן 21 נפגע ממטען צד ונהרג במקום. יחד איתו נפל גם סמ"ר ניר גנדלברג. "יוסי היה בחור מאוד רציני ובוגר לגילו, פרפקציוניסט עם חיוך רחב, שובה לב, ורב משמעי" נזכרת ענת: "החבר'ה שלו, הלוחמים והקצינים, מגיעים אלינו הביתה מזה 23 שנה ומספרים כיצד היה עושה את הדברים בצורה כל כך מדויקת.
הוא תמיד דרש מעצמו את המקסימום וגם מאחרים, לדוגמא: כשהחיילים היו יוצאים הביתה היה אוסר עליהם לעשן - כיוון שזה פוגע בבריאות ובכשירות המבצעית שלהם. אחד הסיפורים ששמענו הוא של חייל שסיפר איך במסע רגלי נגמרו לו הכוחות, יוסי הגיע, אחז אותו ביד והמשיך איתו את המסע עד לסיומו".
"ועם כל הרצינות והאחריות הרבה שנשא על גבו בגיל כה צעיר, יוסי מעולם לא איבד את שמחת החיים והשובבות שכל כך אפיינו אותו, היה אח וחבר נפלא לאחיותיו, מעורב בכל המתרחש בבית ובמשפחה. כשהגיע באותם ימים הביתה מהצבא, ראינו גבר שמח, מסופק וגאה בדרך בה בחר. זו נחמה לא קטנה ומאד משמעותית", אומרת ענת.
לאחר מותו, ענת בחרה לתעל את האנרגיות להנצחתו: "כשיוסי נהרג החלטתי שאני לא הולכת להתעמק בתחקירים צבאיים, ידעתי ששום דבר לא יחזיר לי את יוסי. כיום הוא מונצח בכפר חרוב, משקיף אל הכנרת שם התגוררנו כשנהרג. כמו כן, הקמנו מיד עמותה על שמו העוזרת לאנשים בצרכים בסיסיים וכיום אנו עוסקים בעיקר בהענקת מלגות לשלושה סטודנטים בשנה, הלומדים באוניברסיטה.
ברור לי שזה מה שיוסי היה רוצה. חשוב לי שאנשים יזכרו את יוסי ביופי שלו, בשקט שלו, עם החיוך הגדול שלו, עם הרצון האינסופי לעזור בכל הזדמנות" - מסיימת ענת.
רב טוראי יוסף (צבי) לוי, חיל שריון
"אף אחד לא האמין לי, אבל התפילין והמצלמה של יוסי חיכו לי בין חלקי הטנק השרוף, היה שם אוצר" מספר אריה לוי (62) ששכל את אחיו התותחן רב טוראי יוסף (צבי) לוי במלחמת לבנון הראשונה.
יוסי לוי נולד ביום הכיפורים של 1961, השלישי מבין ארבעה אחים. תלמיד מצטיין וחניך תנועת "בני עקיבא" שלא נהג להשוויץ בציונים הגבוהים שלו. "אני חושב על יוסי ועולים בי זיכרונות מילדותנו" מספר אריה אחיו, "איך אספנו עצים למדורת ל"ג בעומר וטיפסנו על עצים. אפיינו אותו מאוד צניעות, פשטות וענווה, הוא ראה בכל אדם את הטוב שבו לב חם ועין טובה כלפי הסובבים אותו".
הילד עם העיניים הכחולות והשכל החריף למד בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה ולאחר מכן בישיבת ההסדר בחיספין שברמת-הגולן: "לאחר שסיימתי צבא, השלמתי בגרות במתמטיקה", נזכר אריה, "יוסי היה בא אלי הביתה לעזור וללמד אותי במסירות ובאכפתיות. המחוות האלו הופכות לבעלות משמעות גדולה כשמאבדים אח וכל זיכרון משותף הופך ליקר כל כך".
יוסי לוי שהתגייס לחטיבת השריון 188, בעקבות אחיו הגדול אריה והתגלה כחייל ותותחן מצטיין. בקיץ 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, את סוף השבוע עשה בביתו אך כשהטלפון צלצל בבית המשפחה- הוא חזר מבית הכנסת ויצא אל החזית בעיצומה של השבת.
חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה (10.6.1982) הוא נהרג בקרב בכפר סיל שבלבנון, והוא רק בן 21. "ליוסי הייתה אמונה עצומה בקב"ה, לפני גיוסו לצה"ל הוא עבד במטעים של רמת הגולן ובכסף קנה תפילין יוקרתיים באלפי שקלים וגם מצלמה איכותית – הם היו חשובים לו, והוא התעקש לקחת אותם עמו גם לצבא" מספר אריה סיפור משפחתי מדהים.
"התפילין היו עם יוסי בטנק בעת שנפגע, בשבעה הגיעו נציגי הצבא להחזיר לנו את הציוד שלו אבל התפילין והמצלמה לא היו שם. פניתי לקצין ושאלתי אותו – 'איפה התפילין והמצלמה?', הקצין השיב לי – אין, לא מצאו אותם. ישבתי שם ליד אבא שלי ואמרתי לו – אני יודע איפה זה".על אף שאף אחד לא האמין לאריה, הוא הצליח לשכנע את המפקדים וביום שישי הגיע למש"א (מרכז שיקום ואחזקה) שם עמד הטנק שנפגע.
"נכנסתי אל תא התותחן, שלחתי ידיים בחושך ושם זה היה, תקוע באיזה בור בין שני חלקים של הטנק" הוא מספר בהתרגשות ומסביר איך ידע: "הכל בגלל שגם אני הייתי תותחן, עשיתי את אותו התפקיד וידעתי מניסיון שזה בטח שם. אני זוכר שאחזתי את התפילין ואת המצלמה של יוסי, להפתעתנו כשפיתחנו את הפילם היו שם תמונות שהן אוצר, תמונות של כל הצוות ואפילו תמונות של יוסי עצמו שלא נהג להצטלם לבד – פשוט התמזל מזלנו, זה היה מאוד מרגש".
ליאורה, גיסתו של יוסי, מספרת כי התפילין שנמצאו היו שרופים בחלקם: "במשך שנים נשמרו התפילין בבית הוריו אך מאז פטירתם אנחנו שומרים את התפילין אצלנו בבית, זו חלק מהמורשת המשפחתית, הבנים שלנו, שאחד מהם נקרא שיר-יוסף וגם הבן הוד עשו שירות צבאי בשריון. השירה של יוסי נשמעה בצליל עדין ושקט. היה בה ניגון מיוחד- של אהבת אדם, דרך ארץ תום לב והנה אבד המזמור לעד – כפי שכתב ביאליק".
סמל יוסף (מוסא) לוי, חטיבת הצנחנים
"רק 47 שנים אחרי שנהרג בקרב – גילינו שדוד יוסי היה גיבור" מספרת אילנית לוי מוסקוביץ (47) שנולדה כשנתיים לאחר שהדוד שלה, הצנחן יוסף (מוסא) לוי נהרג במלחמת ההתשה.
יוסף לוי, שחבריו כינו מוסא נולד במצרים ובשנת 1957 עלה ארצה עם משפחתו היישר לקריית מלאכי. בעוד שאחיו אחיותיו עבדו על מנת לסייע בפרנסת המשפחה, הנער התמיר והיפה בחר מסלול קצת שונה: "הוא החליט שהוא הולך ללמוד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל" מספר אחיו אפרים לוי אחיו הבכור זה היה מוסד לימודים מאוד יוקרתי, לא כולם התקבלו אליו- אבל הוא היה משהו מיוחד, תלמיד מאוד מוערך, ממושמע, דייקן וחברותי".
אף אחד לא יודע מה הסיבה, אבל עוד לפני שמלאו ליוסי 18, הוא עזב את הלימודים והתנדב לצנחנים. בגדוד 202 הפך הנער הצעיר שאהב לשחק כדורגל לחייל ממושמע ואחראי. "כולם הרימו גבה כשיוסי סיפר שהוא הולך לצנחנים" מספר אפרים "הוא כל הזמן אמר לנו- 'אני אהיה קרבי' – ואנחנו אמרנו לו 'אתה לא תהיה קרבי'. אחד האחים הבטיח לו שביום שהוא יחזור עם כנפי צניחה הוא יקבל 50 לירות. קצת צחקנו עליו שהוא פחדן- לא הסתדר לנו שהבחור מופנם הזה יהיה לוחם בצנחנים".
אבל יוסי (מוסא) לוי, כך מסתבר היה הדבר הכי רחוק מפחדן. סיפור גבורתו שנחשף כ- 47 שנים לאחר מותו גילה כי הציל את חיי חבריו "הכל החל במשפט שנאמר לי 'דוד שלך היה גיבור', זה מה שהביא אותי לחקור את מה שקרה שם" מספרת אחייניתו אילנית לוי מוסקוביץ (47) שנולדה כשנתיים לאחר מותו.
"באותו היום (30.5.70), תקופת מלחמת ההתשה הם יצאו לסיור בוקר בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. לפתע השיירה הותקפה על ידי המצרים ונפתחה עליהם אש תופת. כתוצאה מהפגיעה נפגעו המאג ומכשיר הקשר נפגע, גם חברו לצוות יאיר דורי נפגע קשה. יוסי יצא מקו האש וחזר למוצב שגם הוא הופגז. כשהגיעו לשם, כל מי שיכל תפס מחסה, דוד שלי הרים את יאיר דורי הפצוע על הידיים ותחת אש כבדה עבר איתו בין הבונקרים לחפש רופא שיעניק לו טיפול רפואי".
אלא שהמזל לא שיחק פעמיים, במהלך היום יוצאת השיירה שוב, הפעם כדי לפנות את הפצועים וההרוגים. וכמו קודם, היא שוב נתקלה במארב. "דוד שלי יוסי (מוסא) היה היחיד שהיה שם עם נשק, כשהאש נפתחה הוא ירה לכל עבר וקרא לחבריו לקפוץ מהרכב ולתפוס מחסה- הוא הציל אותם. מי שנשאר בזחל"ם זה שני פצועים, אחד מהם יאיר דורי שבאותו בוקר נפצע קשה, הוא נלקח בשבי וחזר ממנו לאחר מספר חודשים – אבל הדבר האחרון שהוא זוכר זה את יוסי חשוף בזחל"ם, יורה לכל עבר וחוטף כדור במצח".
לדבריה: "הפכתי להיות מעורבת היא למען בני המשפחה הצעירים שעומדים להתגייס ורוצים ללכת לשירות קרבי וסיירות. רציתי שיבינו מה המשמעות של- 'טוב למות בעד ארצנו', ערבות הדדית, ושלא מפקירים חברים בקרב. ובנוסף, יש בי רצון עז להעניק לסבא (ז"ל) סבתא (ז"ל) נחת וכבוד על מעשה הגבורה של בנם".
סמל ראשון יוסף לוי פריינטי, חיל התותחנים
"אבא שלי ידע שיש לו תאומים בדרך, הוא אמר לאימא שלי – 'אני הולך ולא חוזר', חצי שנה אחרי שהוא נהרג נולדנו אני ואחי התאום ואני קיבלתי את שמו. אני שלם עם השם הזה, לא הייתי רוצה שם אחר" מספר יוסף-לוי פריינטי (46), בנו של סמל ראשון יוסף-לוי פריינטי שנהרג בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים.
זה מסוג הסיפורים שקשה להאמין שקרו. יוסף-לוי פריינטי נולד ב- 1944 בחמאמת שבטוניסיה. בנער החרוץ הייתה כמיהה גדולה לעלות לארץ ישראל ולאחר שנים של ציפייה והתמודדות עם תופעות של שנאה והתנכלויות כלפי היהודים עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן 16.
הוא כונה בשם החיבה "לוי" וכשהיה בן 18, התגייס לצה"ל ושירת בחיל-התותחנים. הוא היה תותחן מצוין וחייל מסור שהשתחרר בדרגת סמל. כשפרצה מלחמת ששת הימים גויס למילואים והשתתף בפעולת כַּרָאמַה שבה פשטו כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, על מפקדת הפת"ח שבדרום בקעת הירדן.
כשתמו הקרבות, הוא שב בשלום הביתה ופתח בית-מלאכה קטן ליד ביתו באמצעותו פרנס את משפחתו. "אבא שלי הכיר את אימא שלי ניצה שהייתה צעירה ממנו, נולדו להם שתי בנות, רחל אחותי הבכורה ואילנית הקטנה ממנה בשנה". מספר בנו יוסף-לוי ומוסיף: "עד היום אני פוגש אנשים שמדברים עליו, על האופי שלו, ועל הנתינה שלו".
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים (1973) גויס האב למילואים בשנית ונשלח אל הקרבות נגד המצרים בחזית סיני. את הבית הוא עזב בידיעה שאשתו בהריון: "אימא הייתה בחודש השלישי להריונה כשבבטן היו לה שני בנים, אני ואחי" מספר יוסף-לוי.
"אבא ידע שהיא בהריון ושיש לו תאומים בנים, הוא גם הרגיש שהוא הולך למלחמה ולא חוזר ממנה. הוא אפילו הקליט את עצמו על סלילים אומר את זה. ב- 9 באוקטובר הסוללה שלו הופגזה בקרב בציר "עכביש" שבסיני, הוא נפגע ונהרג כשהוא בן 29".
ניצה האם החליטה להעניק לילדיה שמות בעלי משמעות, האחד נקרא חיים והשני כאמור נקרא יוסף-לוי, על שם אביו שנהרג עוד בטרם נולד: "אני מאוד שלם עם השם ונושא אותו בגאון, לא הייתי רוצה שם אחר" אומר יוסף-לוי הבן. אני ואחי תאומים זהים לחלוטין, אנחנו יותר דומים לאימא, אבל יש מי שיראה את הדמיון לאבא. אימא לא נישאה בשנית, ובגיל צעיר מאוד לקחתי פיקוד על הבית".
לדבריו, על אף שלא הכיר את אביו, החוסר מורגש. "השכול תמיד נמצא מאז ומתמיד, גם היום הוא נוכח 24/7, המחסור באבא מורגש, יש הרבה מאוד פעמים בחיים שלי ושל אחיי שהיינו רוצים שאבא יהיה נוכח רק לשנייה, לראות איך גדלנו ומה מה השגנו. כיום אני עורך דין פלילי, בכל פעם שיש לי הצלחה בתיק הייתי רוצה שאבא יהיה שם. אבל אתה אתה לומד לחיות עם זה".