עם החבלנים
לילה חשוך, חשוך מאוד. חדש היה המקום ובלתי מוכר. קילומטרים רבים זזה החזית קדימה, וביום אחד בלבד.
כשכורים היינו, כנדהמים: רק בערב ההתקפה פינינו את המוקשים הסמוכים לעפולה, למען אפשר לרכב ולתותחים לנוע על הכביש בכיוון משטרת לג'ון - ולאחר 24 שעות בלבד כבר יצאנו לחסום את הכביש, מרחק 10 ק"מ, בין לג'ון וג'נין. וחסימה זו לא ניתנה לדיחוי. במשך היום ראינו את גודל כוחו של האויב ושריונו. לא ידענו מה ילד יום והיה חשש להתקפת-נגד ממחרת הבוקר. לאחר שני ימים ושני לילות של עבודה מפרכת וקרבות, יצאנו לילה שלישי, איש לא המרה את פי עמוס ואיש לא התמרמר. שמענו כיצד אמרו לו במטה הקרבי: אולי לא תצא הערב? - אתה עייף. ואולם הוא ענה:
כל החבלנים עייפים במידה שווה, ומה אני כי אשאר!
ויצא בראש כיתת החבלנים המוגברת, המאורגנת כראוי בידו הנאמנה. את המוקש המסוכן הלך לחמוש בעצמו, לא רצה לסכן אחרים.
עובדים היינו בחשאי, טומנים את המוקשים בדרכים היורדות מהכביש. ולפתע קול נפץ אדיר ועמוד ענן שחור התנשא, ולאחריו גשם עפר ואבנים. מה הדבר? האם גילו אותנו והטילו פגז? הן לילה עכשיו! גם לא נפץ פגז הוא זה. על האפשרות השניה, שאחד המוקשים התפוצץ על מניחו, לא רצינו לחשוב. אבל כן, המוקש הגדול על הגשר התפוצץ. מי היה שם???
- עמוס!
עמוס היה ואיננו עוד. רק ימים ספורים קודם לכן אמר: "עבור כביש זרעין ולג'ון הייתי נותן הכל, בלעדי זאת אין בטחון לעמק". אמר - וקיים. נתן הכל ויותר מזה.
עמוס, הקפדן וטוב הלב, הישר וההחלטי, החייל למופת והמפקד המוכשר וללא שמץ התנשאות. הוא דאג לאנשיו. דאג שרמת האימון תהא גבוהה, ולא חס על אנשיו, כי ידע יפה את הכלל: זעה חוסכת דם וכל יום-אימון נוסף יחסוך את חיי-אנשיו ביום-קרב.
מחלקת החי"ש המאומנת והמצוידת ביותר - לעמוס היתה.
לא שכח דבר למען אנשיו, החל מימי טירת-צבי. כאשר חנתה המחלקה בתל-עמל דאג לכל, ממלבוש ועד לממתקים. ההיה או ישנו עוד מפקד אשר תוך המסע יבוא ויחליף בעצמו את חייליו בנשיאת שקי חומר הנפץ הכבדים - והכל בפשטות ובטבעיות כזו?
יחיד במינו היה עמוס. את הפלוגה ניהל ואולם שום איש לא שכח. אם עמדנו לצאת לפעולה, והיה עובר קול: "חברה, עמוס הולך אתנו", - והרגשת בטחון היתה משתררת.
לא היתה פעולה בפיקודו של עמוס אשר לא הצליחה ולא התנהלה בכל מאת האחוזים לפי התכנית. כי הוא חישב כל פעולה לפרטי פרטיה.
וכך שנים על שנים נתן את ימיו ולילותיו להגנה.
חגי