עמוס נולד בנהלל ביום ו' באב תרפ"ב, בטרם מלאה שנה לעלותו על הקרקע, ואנו גרנו עדיין כולנו יחד באוהל. ביום השמיני להולדתו, כשהביאו אותו ואת אמו מבית-החולים, חגג המחנה באוהל הגדול את הולדת הבן הראשון על אדמת נהלל.
ובעיגול, מסביב למגרשים, חרש אז הטרקטור את החריש העמוק הראשון בישימון העמק - לנטיעה. ראינו בזה את הגשמת חזונו של עמוס הנביא: "הנה ימים באים, נאום ד', ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע". ונקרא לבננו בשם עמוס.
בריא וחסון גדל עמוס, ומרגע שהתחיל לזחול - עסוק היה כל הימים. עם צעדיו הראשונים היה נודד מהבית אל השכנים, אל הלולים, למטבחים, לגינות - וכך הרחיק נדוד עד קצה המגרש. פחד לא ידע. בן ארבע היה כשבאחד הימים אחה"צ ראה עזים בקצה המגרש וילך אחריהן עד לחורשת האקליפטוסים של הכפר. רק לפנות-ערב, לאחר חיפושים רבים, מצאנוהו ישן בצל עץ אקליפטוס.
לעתים קרובות היה בא יחידי למחנה הקיבוץ - חברי משמר-העמק כיום, שגרו אז בנהלל - ועל-יד הנגריה הקטנה שלהם היה מבלה שעותיו.
ראשית דיבורו היה בגוף שני: אתה רוצה לרכב, אתה הולך, אבא שלך, אמא שלך, תן לך מים. תמיד היו חברים מתעכבים לידו, לשמוע שיחתו.
תום ויושר הסתמנו באופיו מילדותו.
באחד הימים, כשוועד הכפר עבר מצריף לצריף, פלשו ילדי כיתה א' למשרד הנעזב וחיטטו בניירות המושלכים. פתאום הופיע המזכיר. מיד נמלטו כולם דרך החלונות. רק עמוס נשאר עומד, תולה באיש עינים תמהות, כאומר: מה יש? המזכיר לא התאפק, חייך ושאלהו: "למה נשארת כאן? אינך פוחד שארביץ?" והפעוט השיב: "למה לברוח? אני מחפש בולים בפח".
מקטנותו היה חברותי מאוד, ושיתף את חבריו בצעצועיו וברכושו. פעם קיבלנו במתנה טלה, ורבתה שמחת הילדים. הם האכילוהו, השקוהו, הריצוהו ורכבו עליו. יום אחד בא אורח אל עמוס. בערב, בשובי מהשדה, הבחנתי שהטלה איננו. שאלתי את עמוס היכן הוא, והילד ענה בפשטות כי הגישו במהנה לאברהמ'לה.
למה עשה זאת, האומנם שוב אינו אוהב אותו?
- אוהב. אבל רציתי לתת לאורח מתנה ולא היה לי מה ונתתי את הטלה. בגיל שמונה היה עמוס עוזרי ושותפי בנטיעת גן עצי הפרי הראשון. החזיק בשתיל ליד הגומה לפי קנה-המידה, והידק את האדמה ברגליו הקטנות.
בגיל 12 כבר היתה לו הבנה בענפי המשק, לרבות ענף המשתלה, שהיה חדש במשקנו. מהר מאוד למד להרכיב, לקשור ולטפל בשתילים, וימים תמימים היה גוחן על השורות ועובד יחד אתי, ותמיד ברצינות ובמסירות. בלכתו אתי בגן, לאסוף את הגזומת, או למרוח את פצעי העצים, לא חדל מהסתכל בנטיעות, ומדי פעם היה מקדימני: "אבא, ענף זה צריך לגזום, הוא יפריע... ענף זה מצליב את השני ויפריע לחריש..."
מנעוריו היה צנוע בדרישותיו להלבשה ולהוצאות. חרד תמיד לחובות ששקענו בהם אז. חבריו לבשו מעילי-עור, אך הוא ראה בזאת מותרות בשעה שעל המשק רובצים חובות. "אני יכול להסתפק במעיל צבאי" (מהמלחמה הראשונה).
כשנולד בננו הרביעי, יוחנן, אמר עמוס בצהלה: "כעת נוכל לצאת מהר מהחובות - שני ילדים יישארו לעבוד במשק ושנים ייצאו להשתכר בעבודות חוץ". בהיותו בן 17 הציעו לי איזו עבודת-חוץ, וכרגיל במשפחה ערכנו מישאל. כולם מלבדו היו נגד. הוא הצהיר בבטחון: "בעד! אני מקבל על עצמי את המשק לשנה-שנתיים. אתה, אבא, חרויח, ונצא מהחובות". והוא הכריע. הוא נשא בעול כגדול.
שנת 1944/45. הכפר היה נתון למאמץ להקדים בתשלומי קרן-היסוד, לרגל הצרכים הדחופים של ההתיישבות החדשה. ושוב היה זה עמוס שהכריע: "עלינו למכור פרות אחדות ולשלם את כל המגיע".
באביב תש"ב נזקקתי לרחיצה בחמי טבריה. עמוס נשא אז בתפקיד של נוטר ומאמן. אף-על-פי-כן קיבל חופשה לחודש ימים ונטל על עצמו את האחריות למשק. יום לפני סיום מספר הרחיצות שקבע לי הרופא, יצאו חבריו לטיול למצדה. אותו יום עמדה פרה להמליט במשקנו. בני-הבית הציעו לטלפן לי שאחזור. אך עמוס החליט: חבל שאבא יפסיד אמבט אחד. קיבל בחזרה את דמי ההשתתפות בטיול ונשאר בבית. לעגלה שנולדה אותו לילה קרא "מצדה". זמן רב חיכה להזדמנות שניה, אך לא זכה לראות את מצדה.
בגיל 17 הצטרף ל"הגנה" והתמסר לאימונים כתוספת לעול המשק. בגיל 18 נשלח לקורס לעזרה ראשונה, סיימו בהצטיינות וכעבור חדשים אחדים נתמנה למדריך. בגיל 19 נכנס לנוטרות כמדריך לאימונים ולתפקידים אחראיים אחרים. אך בכל רגע פנאי היה ממהר למשק - לממטרות, לשתילה, לחריש.
כעבור זמן קיבל על עצמו את האחריות למחסן-נשק מרכזי. עשה לילות כימים. גייס את חבריו הקטנים לנקות, למיין ולארוז את הכלים בסתרי-סתרים. הכל נענים לו. כי האציל על הכל מרוחו. עבר קורס למ"כ ואח"כ קורס למ"מ. בחזרו נכנס מיד לאימון המחלקה. השעה דוחקת. צריך לתרגל את הנוער בפעולות סיורים בלילות. צריך ללמוד להכיר כל שביל וכל ואדי. ושוב קורס לטופוגרפיה, ואחריו אימונים במחלקות המבוגרים והצעירים. לילות גחן על המפות הצבאיות. משהחליט לצאת לסיור עם המחלקה, היה עסוק בהכנות ימים אחדים קודם לכן. הכל חישב עד אחרון הפרטים: הציוד, האספקה, האבטחה, ואפילו כל מנה בתפריט.
עמוס שאף להקים משפחה גדולה. לימים החל להתרקם אצלו קשר. הוא לא חדל ממתח האימונים, אלא תחת המתיחות המיוגעת שהיתה נסוכה על פניו עד כה, שרתה עליהם עתה קורת רוח. פניו קרנו, וחיוך מזוג הומור דק ליווה את שיחותיו בבית.
בסתיו חש"ו ניסינו להרחיב אח השיכון שלנו. מכל התכניות נבחרה זו שעמוס חפץ בה: שלושה חדרים לשלוש משפחות, מטבח משותף וחדר-אוכל משותף וחדרי שירות. הדאגה לבלי להיכנס בעול חובות הביאתהו להחלטה, שעלינו לבנות בעיקר בעבודה עצמית. חולקו בינינו התפקידים וניגשנו לעבודה. אולם בעודנו חופרים את היסודות - קיבל הוראה לצאת לקורס-השתלמות בחבלה. למחרת היום יצא. גמר וחזר לחיים הבלתי-נוחים של שיכון אגב בנייה. פניו עייפים אך מחייכים, וחדוות-יצירה נסוכה עליהם. יום אחד לפני החופה הפסקנו את העבודה, וכעבור יומיים נכנס עם הרעיה לחדר שטרם נשלם. מאושר היה בכל.
אך מנוחתו לא ארכה. אימוני החבלה החלו מתנהלים במלוא הקצב. לילות של עמל ונדודים, ושוב יציאה למרחקים, ושוב המפות הצבאיות. - עתה נשלח לנהל קורס לחבלה ממזרח לכנרת. גמר וחזר - וקיבל צו לצאת לקורס שני. בינתים הותקפה טירת-צבי. עמוס אירגן את בחורי מחלקתו - ויוחנן אחיו ביניהם - ויצאו למערכה. משם לבית-קשת ומשם לקרב משמר-העמק.
מאז נמשכה ברציפות שרשרת פעולותיו - עד הסוף הנמהר. יומם הוא מכין כלים וחומר, ועם ערב יוצא לאבטח את הסביבה.
קרבו ימי אבהותו, והוא טרוד ללא רגע פנוי. את חברתו הוביל לבית-החולים בג'יפ, תוך כדי מסע לאחת המשימות. ביום שנולדה מיכל בתו, לא עלה בידו לבקר בבית-החולים. יומיים לאחר הלידה נסענו יחד לעפולה, אולם על-יד שריד הפנה את הג'יפ ימינה, וביקש למסור שלום לאשתו, למירקה. פניו הוסיפו להקרין אושר.
יש אשר בשובו עם בוקר שאל: "שמעתם הלילה התפוצצות?" ידע כי אבא ואמא אינם ישנים בלילות, כי בהישמע קול הנפץ עובר רעד בכל איבר: מי יודע מה קרה שם? ורצון היה תוקף להיות שם עם הבחורים האלמונים, בצעדם עמוסים באישון לילה...
ששה שבועות לאחר הולדת בתו מיכל יצא לקרב מגידו. שם, ליד מגידו, ירד על ביתנו האסון, בליל כ"ב אייר תש"ח, 31 במאי 1948.
נשבר ציר המשפחה, ושמי חיינו קדרו.
אם אדברה לא יחשך כאבי ואחדלה מה מיני יהלוך ---
לו שקול ישקל כעשי והותי במואזנים ישאו יחד
כי עתה מחול ימים יכבד על כן דברי לעו ---
אבא