סגן עמוס פיין ז"ל

נדמה לי, שהרגשת האשמה היא שהביאה אתכם שתנחשו מראש מטרת שיחה זו, ומישהו מכם אמר עוד אתמול, שהוא יודע שאני בא להטיף לכם מוסר. אך לא באתי להאשים אתכם בהאשמה קשה. אתם עדים לכך שכאשר קוראים אתכם לאמונים באים רק מחציתכם ופעמים רבות אף הרבה פחות מזה. אם כי הבחינות שבחנתיכם הוכיחו רמה נמוכה, המאלצת להתחיל הכל מבראשית. אמנם לא כולכם, אך אחוז גבוה מאוד מכם, אי-אפשר לומר עליו שהוא יודע את השימוש האלמנטרי ברובה, וזוהי תוצאה ישירה מביקורים חפשיים בשעורים, או מאי-ביקורים בכלל. העובדה שאחוז מסוים מכם עמד בבחינות בהצטיינות מוכיחה שמצד המדריך ניתן החומר כסדר, ובמידה שצריך היה להינתן.
אתם עדים לכך, שחלק מכם עוזבים בכלל את "העסק" (כביטויו של אחד מכם), וכתוצאה מכך אי-אפשר היה להמשיך. ביקשתי רשימה שתכלול את שמות הבנים שלא השתתפו באמונים, ואת סיבות אי-השתתפותכם, וחשבתי לנקוט אמצעים כלפי המשתמטים, לפי אותה רשימה, אך מצאתי רק שם אחד שכלפיו יכולתי לנקוט עונשין. שאר השמות נכללו בסעיפים: מרגישים לא טוב, היו בעבודה, לא היו במקום. ידעתי שרשימה זו אינה משקפת בצורה נכונה את הסיבות שגרמו לאי-ביקורם של בנים כה רבים באימונים. אני עבדתי כבר עם כמה מחזורים, והיו ביניהם כיתות טובות מאוד, והיו פחות טובות, והתרגלתי לאחוז מסוים של חסרים, ואני יודע בע"פ את הסיבות - אך כדבר הזה עוד לא היה. אינני מעלה על דעתי שמישהו מכם ישפיל את עצמו עד כדי לשקר, אבל אני סבור שמידת האמצעים והמאמצים שאדם מוכן להקריב להשגת מטרה, תלויה במידת החשיבות שהאדם מייחס לאותה מטרה. אילו החשבתם את השתתפותכם באימונים במידה הנכונה, מובטחני שלא היינו מגיעים לשיחה זו.
כאשר אדם מכיר את החשיבות שבדבר אפשר בהרבה מקרים להתגבר על "הרגשה לא טובה", ועל רצון טיול ודאי שאפשר לוותר, אך כאשר אין לכם ענין, ואין לכם ההכרה בצורך באימונים ואתם חושבים שההשתתפות בהם תלויה ברצונכם החפשי, אז כל הפרעה קטנה נראית כסיבה מספקת כדי לא להשתתף באימונים. אינכם מוכנים שהאימונים יפריעו לכם לשום דבר בחיים, ואתם משלימים שכל דבר הגורם הנאה הוא קודם לאימונים.
אעבור לעניינים שלצערי נראה לי שהם רחוקים מכם, אעמוד על המציאות השחורה והאיומה, שאיננה צריכה לתת לכם מנוחה אף רגע ואתם אף פעם לא עשיתם את חשבון נפשכם בראיית אותה מציאות. אתם שוכחים דבר אחד קטן, שאתם בנים לעם היהודי, ומיליונים של בני העם היהודי נרצחים כיום ומושפלים לעפר, ונרמסים ע"י כל רגל גסה, רק מפני שהם יהודים. גם אתם יהודים! האם אתם שותפים במשהו לסבל הזה? האם עשיתם משהו להקלת הסבל הזה? האם עשיתם משהו לשינוי אותה מציאות גלותית שגררה אחריה את השמד והרצח הזה?
בא"י קם כוח צבאי, שלדעתי הוא התגלמותו של רצון העם העברי לבנות מולדת ולחסל אחת ולתמיד את הגורמים המביאים לרצח מיליונים יהודים. הכוח הזה מגלם בתוכו את רצון העם לעשות זאת בכל מחיר ולהשתמש למטרה זו בכל האמצעים, ז"א להעלות יהודים לא"י גם בכוח, אם לא יתנו לנו בדרך אחרת; ולעלות על הקרקע גם בכוח אם לא נוכל באמצעים אחרים. הכוח הזה יתנגד בכוח לפתרון אנטי-ציוני בשאלת א"י - כמובן לאחר שלא יועילו אמצעים אחרים. כל מי שמוציא את עצמו משורותיו של כוח זה, הנו מצטרף באופן אבטומטי לאלו המחכים שא"י תפול להם מהשמים; הוא מצטרף לאלו שיסכימו לכל מה שהגוי יתן, והעיקר לכל מה שלא יתן.
כל מי שאינו רואה חובה להיות חבר מסור באירגון, הנו שותף לרוח השפלות וחוסר הכבוד הלאומי השורר בגולה.
כשאני מדבר על התקוממות אני מתכוון קודם כל להתקוממות פנימית של היהודי כלפי מצבו, שתביא לידי פתרון השאלה, אחת לתמיד, ע"י שיוותר על כל ה"טוב" שבגולה ויבנה לעצמו מולדת משלו.
אנו לא באנו לארץ כדי להמשיך כאן את הגלות, באנו להקים מולדת עברית, והיא מחייבת אמצעים ורוח חדשה; אם לא יהיו לנו אלו כשלוננו בלתי-נמנע.
השאלה הראשונה שעמדה לפנינו היתה הפיכת היהודים מעם של סוחרים וסרסורים, ובעלי מקצועות חפשיים שונים, לעם של עובדי אדמה, לעם של פועלים. הדבר הזה עלה בידנו. אך לצערנו יש מי שמפריע לבנין הזה, ועלינו להתגבר על הפרעות אלו. אנו באנו לבנות כאן ולא להילחם, אך כפו עלינו אמצעי זה. הוכיחו לנו שהוא הכרחי להמשכת קיומנו כאן. הוכיחו לנו זאת מאורעות 1921, 1929, 1936. נוכחנו לדעת שרק בכוחות עצמנו נוכל להגן על החיים ועל המשך הבנין. ראינו שבכל מקום שאחזנו את הרובה ביד - ניצלנו. במקומות שלא התכוננו לזה, נשחטנו כמו בגולה. בחברון שחטו יהודים, בצפת שחטו, בתל-אביב כבר לא יכלו לשחוט. בנהלל ובבית-אלפא ובבאר-טוביה וחולדה, - לא הצליחו לשחוט. הצליחו להחריב מקומות שכוחנו שם לא הספיק לנו, כי לא התכוננו מבעוד מועד להגביר את כוחנו.
אנו מוכרחים ליצור כאן כוח שישמש ערובה לעצמאותנו ואזהרה לאויבינו. הוא צריך להיות ערובה להמשך העליה וההתיישבות בכל הדרכים, ולאי קבלת שלטון אנטי-ציוני.
לנו יש רק חצי מיליון יהודים בא"י, ורק חלק מהם מוכשר ומבחינת גילו להחזיק נשק ביד, ואנו חיים בין מיליון ערבים, ושולט עלינו עם שכוחו רב, ואת הפתרון שהוא יביא לשאלת א"י ינסה להשליט בכוח, ואז נצטרך להתנגד. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו נוכח יחסי כוחות אלו, לוותר על איש אחד בישוב? כל אדם בישוב המסוגל להועיל במשהו ליצירת הכוח העברי - צו חיים הוא לו ולעם העברי לפעול כפי יכולתו.
אך אתם אינכם עושים זאת, לא רק אתם, חלק גדול מהישוב עדיין משתמט מחובה זו של חברות באירגון שנקבעה ע"י מוסדותינו הלאומיים.
אני מציע שכל אחד מכם יעשה את חשבון נפשו, ויראה את המציאות היהודית בעולם ובארץ.
תש"ה