סגן עמוס פיין ז"ל

"בן הארץ הזאת" - משפט זה עולה בי מדי זכרי בו. דומה הדבר, כאילו יצרה המולדת לעצמה את בנה, הבן למופת. כאשר יצרה את גופו החסון והזקוף, שנתחשל במאבק העקשני והממושך של בן הכפר העברי, כן יצרה וחישלה בו את הזקיפות והחוסן הרוחני.
דורש היה הרבה מעצמו ומאחרים וקשה היה לסרב לו, נדמה היה תמיד שלא הוא הדורש זאת אלא הצורך, ההכרח. היה שומע עצה ברצון, מתווכח ומוכן תמיד לוותר, אם נוכח לדעת שלא צדק. לא שעה לפניות אישיות, אלא פעל תמיד לפי הצורך.
ביושרו, בטוב לבו וברגש החברית שבו רכש לו הרבה ידידים. אפשר היה לתת אמון בו ומשום כך ראו בו חבריו את המפקד והיו מקבלים את מרותו ברצון.
היו ימים אפורים, והיה צורך להקריב זמן יקר ועבודה רבה, כדי להכין הכל לקראת מלחמה זו, שאיש לא ידע אם תבוא. היה צורך אז במאמנים ובמאומנים, במחסנאים לטיפול בנשק מוסתר, בסיורים והכנת תיקים לימים יבואו. ועמוס אחראי לכל. והמשק תובע את שלו - בעונת הזריעה, החציר או המשתלות. ואף על פי כן, השבתות והערבים והלילות, עד קצה גבול היכולת, נתונים לעבודת הכלל.
זכורני ערב אחד לאחר "השבת השחורה" (29 ביוני 1946). נקראנו לאימוני לילה לאחר יום עבודה. למדנו פריצת גדר-תיל בהסתר ובשקט - ועמוס היה המאמן אותנו. רוח התבוסנות נשבה אז בארץ. אזלת יד בכל. פגעו בכבוד, במשק, בנשק. כל הערכים היקרים שחונכנו למסור את חיינו עליהם נרמסו לעינינו - והישוב שותק. את הנשק קברנו בלילות עמוק עמוק באדמה וחרקנו שן. כל האימונים שהתאמנו בהם במשך שנים, כל הכוח שנאגר, נראה פתאום מבוטל ומבוייש - ניטל הרצון להמשיך. בשעת האימונים נשמע ריטון: "לשם מה להתאמן בפריצת גדר - כדי לברוח מהמכלאות? לשם מה לעסוק באימונים - כשההגנה היא פסיבית?" והמחלקה כבר יושבת בעיגול והשאלות רובצות, מעיקות ודורשות תשובה. ועמוס מוכרח לענות - והאם אותו אינו צורב העלבון? וכי הוא אינו מציג לעצמו אותן השאלות ממש? - אך הוא ענה. הוא דיבר בקושי, גימגם כמעט, אבל נדמה היה לי, שאילו פצתה אדמתנו את פיה - היתה אומרת את דבריו. הוא דיבר על תקופת משבר שבה פירוש הגבורה הוא שלא להישבר. על כרחנו הדל ואויבינו הרבים דיבר, על הצורך באימון רב, שחייב בו כל צעיר, על רגש של מצפון נקי כלפי המולדת שצריך להיות לכל בחור, על התשובה שיוכל להשיב: "אני עשיתי ככל יכולתי". ודבריו חדרו ללב, כי הם יצאו מהלב, כי עמוס קיימם בגופו.
ועוד זוכר אני מקרה אופייני לו: יום השתלמות בחבלה - ועמוס מאמן. לרגל תנאי הזמן במשטר הבריטי הוצרכנו להתאמן בהסתר, באחת המערות בהרים. ריח חומר הנפץ גורם לסחרחורת ולבחילה - ועמוס רגיש לזה במיוחד. "אילו היה כאן מדריך אחר - אמר - כי אז הייתי חוזר הביתה. נקווה שאעבור איך-שהוא את היום הזה..." עד הצהרים החזיק מעמד, אם כי כאב-ראשו הציק לו. ואולם אחרי הצהרים החוויר ודיבר בקושי. שום בקשות שיפסיק את השעור לא הועילו: "כל זמן שאני יכול - אמשיך". כעבור זמן-מה גברה הרגשתו הרעה. שכב בריחוק מה ממקום האימונים ונתן הוראות למדריך העוזר על ידו, וכך סיים את יום האימונים.
כולנו נתנו חלקנו - הן במלחמה והן בימי שלום. אך יש שלאחר שנת צהרים בשבת, או לאחר בילוי ערב, בשעה מאוחרת, היו פוגשים את עמוס בבגדי העבודה, כשהוא טרוד מאוד. אז היתה מתעוררת השאלה: מאין שואב הוא את הכוח הזה, את הרצון, החריצות וההתמדה? מה מבעיר בו את הלהבה הזאת? לא קל להשיב על השאלה - לא להוריו, לא לחברתו ולא לידידיו. רק אחת תדע: אדמתו היא אשר ריתקה אותו כה חזק אליה, בהריה וגאיותיה, במדבריותיה ומעיינותיה. אותה חרש, את עשביה ניכש ועל רגביה זחל. היא רוותה זיעתו ולא אמרה די. את דמו שתתה ותחבוק גופתו ועוד פיה פעור לקבל את מבחר בחורינו. שאלו אותה, אולי תענה... ושמא לא תדע גם היא?

מרדכי ירדנאי