לבני
בלב שבור ורצוץ אני כותבת אליך, בני אברהם. אינני מאמינה, שאינך עוד בחיים. אתה, שהיית תקותנו, אושרנו וכל גאותנו. אתה - בטוב ליבך ויושר נפשך, בנאמנותך ויפי פניך - הלכת מאתנו, ואתה רק בן עשרים ושלוש שנה...
*
אנשים ונוער אהבוך, בני, כי טוב ומסביר פנים היית לכל, בן נאמן להוריך ואח יקר לאחיך. כיליד הארץ קיבלת חינוך עברי טוב, ושאיפה אחת היתה לך: ליצור ולבנות, להילחם בעד הצדק והיושר ובעד מולדתנו. זוכרת אני שאמרת יום אחד לאבא: כדי שאתה תהיה חופשי, אבא, בבית - חייב אני לצאת להלחם. וכששאלך אבא: במה תלחם? הן אויבינו רבים וחזקים ונשקנו דל? ענית לו בגאוה: אבא! מדינה, מולדת ועצמאות קונים רק בכוח פנימי, כוח הרצון והתקוה. אנו נילחם על כל שעל אדמה, על כל בית ובכל חצר, וננצח. יצאת, נלחמת - ונפלת.
את המוטל עליך עשית באמונה, אהוב היית על חבריך ונערץ על הנתונים לפקודתך. ובנופלך חסר היית להם, אתה, המפקד והמדריך.
מדי פעם סרים חבריך לביתך, בהשתדלם לנחם אותנו, הוריך, ומרבים לספר מעשי גבורתך, מסירותך ונאמנותך לרעיון.
ואנחנו, אבא ואני, גאים בך, בני היקר, גאים ונושאים כאבנו הגדול.
אמך השכולה
רחל רזניק