נתמזל מזלנו, ותקופה קצרה לפני האסון שירתת במחנה צבאי סמוך אלינו, ניר-בנים. אז זכינו להיות במחיצתך שעות ארוכות ונעימות. נדמה לי, שמי שלא שוחח איתך ארוכות קשה היה לו לתהות על קנקנך. כי התכונות היפות והנאצלות שבך היו עמוק בתוכך, וכלפי חוץ נראית סגור ושקט מדי.
פני ילד תמים ושקט היו לך, אך נשמה של אדם מבוגר, רגיש ומבין. הילדים אהבו אותך והעריצו אותך כאח בוגר, וציפו לבואך בקוצר-רוח. עם הבן הגדול שוחחת על הדגים שכה אהבת, עם הבן השני על הלימודים - ותמיד הוא נענה בחיוב ובחיוך על שאלה שהתלבט בה. עזרת לו להתגבר.
ערב אחד ישבת עם הבנות הצעירות שלנו ועזרת להן להרכיב משחק-הרכבה מסובך, והתינוק טיפס עליך והיה מאושר. כשהילדים ראו אותך אצלנו - היתה ממש חגיגה בבית. עם כל אחד שוחחת לפי גילו, לפי עיסוקיו, וכאשר שכבו לישון ישבנו אנחנו ואז היכרנו מיכאל אחר, בוגר, שקט יותר, מעמיק בכל דבר, וחושב.
כחודשיים לפני האסון בא אלינו מיכאל לביקור. בלילה נסעתי לבית-חולים ללדת. בעלי אמר לו שנסעתי לבית-חולים וכי מיד יוציא אותו אל הכביש הראשי. מיכאל הכין לכל הילדים שתיה, הכין להם כריכים לבית-הספר ולגן, אחרי-כן הלך מאיתנו. כשראיתי את הילדים לראשונה בבית-חולים, אמרו לי: "איזה מזל שראינו את מיכאל בבית". כשהיה מגיע אלינו מוקדם יותר היה יוצא תמיד אל הרפת ומחפש לעזור, ותמיד באדיבות ובכנות האופיינית לו.
תמים וישר היית, מיכאל, נשמה טובה שכבשה את לב כולנו. וכך נזכרך לעד.
עדנה גיל
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)